שירו לו זמרו לו / הרב יהודה עמיטל[1]
"לד' הישועה על עמך ברכתך סלה". כשהקב"ה מביא ישועה חובתו של ישראל לברך. "על עמך ברכתך סלה". כך דורשים רבותינו ז"ל ומיחסים את הצוו הזה לפס' מפורשה בתורה. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר. מאי לאמר? לאמר לדורות. כשזוכים לישועות, כשזוכים לניסים החובה היא "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו".
אבל יש תנאי ראשוני לשירה. בכדי שאדם ישיר ובכדי שאדם ירצה לשיר, שהרי זה ממהותה של השירה "אז ישיר – אז עלה בליבו שישיר", ובכדי שיהיה מסוגל לשיר יש תנאי קודם, והיא האמונה. אמונה בקב"ה. אמונה שאכן אותם המעשים הגדולים הם מעשי אלוקינו וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. וכפי עומק האמונה עוצמתה של השירה. "ויאמינו בד' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל". בזכות האמונה זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה" "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו". תנאי לשירה – אמונה.
אבל אין מדברים כאן על אמונה הבאה ממחקרי תבל. אין מדברים כאן על אמונה הבאה מחקר תבונות ומדעת רחבה. מדברים כאן על אמונה פשוטה ותמימה שהיא נחלת כל אדם ואדם מישראל. אמונה פשוטה ותמימה, שהיא נחלתו של אדם המסוגל רק להגיד תהילים מבלי שיבין מה כתוב שם.
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" אומרים רבותינו ז"ל: עולל הגביה ראשו, יונק שמט מפיו דד אמו, ואמרו אשירה לד'. אין צורך להיות חכם גדול ואין צורך בפילוסופיה גדולה, מספיקה תחושה פשוטה שכל תינוק חש, שהרי גם תינוק חש מה זה מיצר ומבין מה הם מרחבים. "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". תחושת מיצר ותחושת מרחב גם תינוק מרגיש ויודע.
יש הלכה מפורשת בשו"ע: שאם אדם מצא אבידה חייב לברך ברכת הטוב והמיטיב, אע"פ שאם הדבר יוודע למלך יחרים את כל רכושו. אם אדם יעשה חשבונות, אם כדאי לברך הטוב והמיטיב, האם הדבר שזכה לו – טובה בשבילו אולי להיפך. אולי זה מסוכן, מי יודע מה יהיה. היה חושש וודאי לברכה לבטלה, אבל אמונה פשוטה, אותה אמונה תמימה, אותו צווי של "הרנינו כל ישרי לב" אומרת: זכיתי לטובה – אני מברך.
כאשר אנחנו מדברים על אותה שירה, שעלינו לשיר הערב הזה והיום הזה, על הנפלאות שעשה עמנו הקב"ה, אין צורך בשום פילוסופיה, אין צורך בציונות במרכאות ובלי מרכאות. אין צורך לדעת דרכי הנהגה אלקית, אין צורך לדעת מסתרי גאולה. היסוד הראשון: אמונה פשוטה ותמימה.
הקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת לנחלה, ועד לפני עשרים וחמש שנה רבבות אחים פליטי חרב ניסו להגיע לארץ ישראל, ניסו לעלות לארץ ישראל וגרשו אותם. מהם נמקו במחנות ומהם טבעו בים. ונפתחו השערים, ורבבות יהודים נכנסו לא"י. כלום יש צורך בחשבונות? כלום יש צורך באידיאולוגיות?
אמונה פשוטה "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו", ואיך אפשר לא לשיר?
הארץ הזאת אשר נתנה לנו לנחלה, אלפי שנים יהודים לא יכלו להתישב בה. בחשכת לילה הקימו ישובי חומה ומגדל, מכיון שגויים שליטי הארץ קבעו, שליהודים אסור לקנות אדמה מעבר למקום זה וזה. הם קבעו שליהודים אסור להתיישב. ובא היום, ויהודים זכאים, רשאים וחייבים להתישב בכל מקום. האם אין השירה מתפרצת מאליה? האם אין ההודיה מחויבת המציאות? חשבונות?
עלינו רק להגביה את ראשינו כאותו עולל שהגביה ראשו ואמר אשירה לד', כאותו יונק ששמט את דד אמו ואמר אשירה לד'. אין צורך בשום חשבונות. רק אמונה פשוטה ותמימה – "שימחו צדיקים בה' והרנינו כל ישרי לב".
כאשר מתבוננים על התהליכים שהיו כרוכים ביום הזה, שהיו כרוכים בנפלאות הללו, על אותו הפלא הגדול שמזרח ומערב – שונאים, בנפש עשו יד אחת פעם אחת בשביל לכונן ממלכה בישראל. ורשעים כל ימיהם מלאים חרטות, וכבר התחרטו עשרת מונים. על אותם המלחמות, התשועות והנפלאות, על אותו מצור שירושלים עיר הקודש היתה נתונה בו, כאשר חלקו כבר את המנות האחרונות, ללא גוזמה, את המנות האחרונות של מצות יבשות, כאשר חלקו שתי מצות לנפש. וזה היה הסוף. וכאשר לא היו מים לחלק משום שהגויים לא יכלו להסכים לכך שאכן תקום ממלכה בישראל. ובאה התשועה הגדולה, באה הרגשת המרחב אחרי הרגשת המיצר – "מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה".
מי שנגש עם אמונה פשוטה ותמימה, עם היסוד הראשון הזה, חייב לשיר. ומי שעושה חשבונות הרי אמונתו פגומה. בעוונותינו הרבים נוצר טשטוש אצל רבים, טשטוש בין מעשי ד', מעשי אלוקינו, ובין מעשי אנוש. שהרי אם לא שרים לקב"ה, אם לא מודים לו, אז כאילו מיחסים את כל הדברים הללו לא לקב"ה אלא למעשה אנוש. מי עשה את זה אם לא הקב"ה? אם הקב"ה – תן לו תודה, אם אינך שר – אז מי עשה את זה? בשר ודם עשה את זה?
וכאן מסתבכים בחשבונות מעוותים. אם מעשי אנוש אז מתחילים לעשות חשבון של מעשי אנוש; כל עוולות של מעשי אנוש, כל עוולות שאנשים עשו. אבל מה הקשר עם מעשי אלוקינו? מה מערבים מעשי אנוש עם מעשי אלוקינו?
"אכן גדולים מעשי אלוקינו". כדברי הפיטן ביום הכפורים: מעשי אנוש ותחבולותיו מזימה, שבתו בתוך רימה, רפידתו רימה, קבור בסעיף אדמה, ואיך יתגאה אדם להבל דמה. אבל מעשי אלוקינו – פודה משחת עמוסיו צור יודע חוסיו קדוש מפליא ניסיו, רחום למרציו ומכעיסיו, לכן יתגאה".
אבל כאשר מטשטשים, כאשר מדברים בנשימה אחת על מעשי אנוש ומעשה אלוקינו ע"י כך פוגמים בעצם ההכרה הזאת, באותה אמונה פשוטה ותמימה, שאכן גדולים מעשי אלוקינו.
הגמ' בסוטה אומרת: "אמר ר' אלעזר, מאי דכתיב 'מי בז ליום קטנות', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיתה בהם שלא האמינו בקב"ה." צדיקים מצד אחד ולא האמינו לקב"ה, איך ניתן להבין?
אם נסתכל בפס' באיזה הקשר הדברים נאמרו אזי נבין. דוקא צדיקים נכשלים בחוסר אמונה. על מה מדובר שם? "ידי זרובבל יסדו את הבית הזה – אומר הנביא – וידיו תבצענה – הוא גם יסיים – וידעת כי ד' צבאות שלחני אליכם כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה עיני ד' המה משוטטים בכל הארץ". אומר רש"י: "כי מי בז ליום קטנות שיוסד הבית אשר הוקטן בעיניהם כמו שנאמר 'ורבים מהכהנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעינהם בוכים בקול גדול' הלא כמוהו כאין בעיניהם". דוקא ואתם צדיקים אשר הם צופים לדברים גדולים, בזים ליום קטנות, בזים לבנינו של זרובבל, ומגיעים חס ושלום, לחוסר אמונה בקב"ה, ושוכחים "וידעת כי ד' צבאות שלחני אליכם" – הקב"ה שלח. שכל מה שנעשה בארץ הזאת נשלח מפי הגבורה. כאשר מטשטשים ההבדלים בין מעשה אנוש למעשה אלוקינו אז מגיעים לקטנות אשר חז"ל מגדירים: "מי בז ליום קטנות – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד", כל עשירותם מתבזבזת שלא האמינו בקב"ה.
היסוד הראשון זו אמונה פשוטה. שהרי אם אדם נגש עם חשבונות ואח"כ הוא מנסה לקבוע את דרכי ההשגחה, והוא קובע את סדרי הגאולה – איך הקב"ה צריך להושיע את ישראל, אין הוא יכול לשיר. ועל זה אומרים חז"ל שראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב, דכתיב "לא כגמול עליו – השיב לו חזקיהו", למה? כי גבה ליבו. גבה ליבו? אומרים חז"ל במדרש: "חזקיהו מלך וצדיק ואת אמרת כי גבה לבו? אלא גבה לבו מלומר שירה. אתא ישעיהו וסיעתו לגביה ואמר זמרו לד', אמרו לו למה? אמר לו כי גאות עשה. אמר לו מודעת זאת בכל הארץ, אמר חזקיהו תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה". אני לא זקוק לשירה, אני עוסק בתורה. מה החדוש? מה יש להתפעל? מה זה כי גבה לבו – זה לא הלך בדיוק כפי שהוא רצה, כפי שהוא תאר, כפי שהוא חשב, כפי שהוא מבין את דרכי הבורא. על כן נמנע לומר שירה. הגאולה אינה לפי טעמו לכן אינו שר. היסוד הראשון של שירה – "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו" – אמונה פשוטה ותמימה. בלי חשבונות. היית במיצר והקב"ה עזר לך – אל תעשה חשבונות. יש הלכה; מת לו אביו וזכה בירושה – מברך דיין האמת וגם שהחיינו. קבלת טוב? "שירו לו זמרו לו".
ורק אחרי אותה תחושה יסודית יש מקום להתבונן מעבר לאותם מאורעות, ולהתבונן המה שהיה שם. לראות את הישועה הגדולה שהיתה לא רק ליושבי הארץ, אלא את הישועה הגדולה שהיתה לכל ישראל. לכל אותם שרידי חרב אשר כל תקוותם היתה ארץ ישראל. חס ושלום, חלילה מלהזכיר, מה היה קורה לכל אותם שרידי חרב אלמלא התקווה הזאת, אלמלא תקומת ישראל.
יושב בשכנותי יהודי בן תשעים ושמונה שעלה מרוסיה לפני שלשה חדשים. בן תשעים ושמונה ועדיין כוחו עמו. הוא ספר לי שכשבקש לעלות אמר לו אותו פקיד בכיר "אתה בן תשעים ושמונה, אתה בוגד בארצך? אתה רוצה לעלות לא"י? והתחיל להסביר לי מה ענה לאותו גוי. אינני יודע משום מה חשב שאני מבין רוסית. חזר לי על הדבר ברוסית. אמר הרבה מילים אבל רק כמה מילים הבנתי, ואעפ"כ שמעתי כאן ממש שיר-השירים. אני שמעתי אותו אומר: סביאבטונומיה גרוזיה, סביאבטונומיה אוקראינה, סביאבטונומיה רוסיה, סביאבטונומיה ארמניה, סביאבטונומיה ישראל". זה הבנתי. יש אבטונומיה לישראל. זה הוציא יהודי בן תשעים ושמונה מרוסיה, וזה לקח לו עשרים וחמש שנה עד שזה הגיע לתודעתו. היה צורך במלחמת ששת הימים שיתפוס דבר זה, שיש אבטונומיה לישראל. יכולים אנו לתאר מה זאת אומרת תקומת מלכות ישראל? מה זה נתן לכל ישראל? רבבות יהודים שלא מבינים שפה אחרת רק אבטונומיה ישראל. והם באים, והם חוזרים אלינו, והם שבים אלינו בכוחו של היום הזה.
נזכור גם את אותה מסירות נפש של אחים גבורים ששפכו דמם למען כבוש א"י. החטא הגדול ביותר הוא: "וימאסו בארץ חמדה" – כך אומרים רבותינו. לכן הגלות מתמשכת כי מאסו בארץ חמדה. ביום הזה התחילה כפרת עוון מאיסה זו. כאשר שפכו דמם כמים, כפשוט, למען כבושה של א"י, "כפר אדמתו עמו."
ואחרי שאנו מתבוננים בכל הדברים הללו, אחרי שנגשים מתוך אמונה פשוטה ותמימה, נפתח את ספר התנ"ך ונקרא. "בעת ההיא יובל שי לד' צבאות עם ממשך וממורט ומעם נורא מן הוא והלאה גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו אל מקום שם ה' צבאות הר ציון''. עכשיו נסגור את התנ"ך ונתבונן במה שקורה נגד עיננו. וכי אין אנחנו קוראים את הפס' הזה במציאות?
"עם ממושך וממורט עם נורא – תמיד נוראות הם חלקו – מן הוא והלאה גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו – מלכים בזזו ארצו" והנה חוזר אל ארצו. האם ניתן לראות את הדבר הזה במימד אחר מאשר המימד המשיחי? אם נפתחח פרקים אחרים בישעיהו, ביחזקאל; "לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים ולגבעות לאפיקים ולגיאיות כה אמר ד' אלוקים הנני בקנאתי ובחמתי דברתי יען כלימת גויים נשאתם לכן כה אמר ד' אלוקים אני נשאתי את ידי אם לא הגויים אשר לכם מסביב המה כלימתם ישאו ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא" – וכי יש לך קץ מגולה מזה?
"כבר היו ר' חיא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא מהלכים בדרך בבקעת ארבל וראו את אילת השחר מפציע אורה. א"ר חייא; ברבי, כך היא גאולתן של ישראל קמעט קמעא, וכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת." ונשאל את עצמנו בעצם, מה ההבדל אם נקרא לזה גאולה קמעט קמעט, והרי גם אנחנו רואים בזה שלבים בתוך הגאולה, בתוך אתחלתא דגאולה, הרי חז"ל אומרים שגם כשמשיח יבוא תהינה עדיין מלחמות, הרי לכאורה, זו רק שאלה של מונחים?
אבל יש חשיבות מיוחדת לראות את הדברים במימד משיחי. ומשתי סיבות: הדבר הראשון – "נחמו נחמו עמי". אין לך נחמה גדולה מזו שאכן מתחיל לזוז. אנחנו נכנסים לשלב שממנו אין נסיגה. שלב שיש בו יסורים, שלב שיש עדיין מלחמות, אבל זה הולך. זו לא אפיזודה. אין אנחנו יודעים, עשרות שנים תעבורנה עד שאנשים יחקרו וינסו להבין משהו ממה שמתרחש במעמקי הנפש היהודית, נפש יהודית שנשארה אחרי השואה. מה עמוקה וגדולה היא אותה צלקת שהשואה השאירה בנפש ישראל. ואחרי השואה אם נאמר ליהודים עכשו יבוא מרגוע, עוד אפיזודה. לא שואה – מרגוע. יכולים אנו לאתר מה זה היה גורם אלמלא אותה אמונה שאכן מתחיל משהו? אם רואים את הדבר במימד משיחי פירושו של דבר; אין נסיגה. איך אמר הרב הרצוג זצ"ל, כאשר חזר מארה"ב בעצומה של מלחמת העולם השניה, כאשר הגרמנים היו בשערי הארץ והיאוש אחז את היהודים כאן, אמר: "מקובלנו, שחורבן שלישי לא יהיה". כי זה התחלה של ביאה שלישית. זהו אם רואים את הדבר במימד משיחי, אם רואים את הדבר הזה כפי שהנביא מתאר: "בעת ההיא יובל שי לה' צבאות עם ממשך וממורט ומעם נורא מן הוא והלאה גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו אל מקום שם ה' צבאות הר ציון''.
הדבר השני – העובדה הזאת, שהגאולה הולכת קמעט קמא. שאנו מסתכלים על מאורעות ימינו במימד משיחי, יש בו משום תביעה לגבינו, זה מחייב אותנו. אם היו דורשים מתאנו, תביאו את המשיח, היינו אומרים, וכי אחננו יותר טובים מכל הדורות הקודמים? אנחנו צדיקים יותר מדורות קודמים? הם לא הביאו את המשיח, אנחנו נביא את המשיח? וכי היינו מרגישים בכלל אתגר להביא את הגאולה השלמה? מי אנחנו, מה המעשים שלנו לעומת המעשים של האבות, של הדורות הקודמים?
אבל אם אומרים לך, שאתה נמצא בדור של גאולה, והמשקל של המעשים שלך שונה מהמשקל של כל מעשה בדורות שעברו. כך אמר האר"י הקדוש לתלמידו ר"ח ויטאל:
"דע כי אין מעשה גדולת הנפש תלוי כפי האדם רק כפי הזמן והדור. כי מעשה קטן בדור הזה שקול כמו כמה מצוות שבדורות אחרים. כי בדורות אלו הקליפה גוברת עד מאד לאין קץ, מה שאין כן בדורות ראשונים".
אם אנחנו יודעים, שאנו נמצאים בדור של גאולה, זה נותן לנו כח, אנחנו כן מסוגלים להביא את הגאולה השלמה. כי יש משקל אחר למעשים שלנו, אנחנו נושמים אוירה אחרת, אנחנו חיים בתקופה גדולה, ממנו נדרשים מעשים גדולים. "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". גדלו, דברים גדולים. וכל כמה שיש הסתרות באמונה הזאת, שאנו נמצאים בשלבי גאולה, זה מחייב אותנו. צפיות שלנו ודבורים שלנו צריכים להיות שונים. הגאולה הולכת קמעט קמעט לעינינו, זה מחייב אותנו. ולכן יש להדגיש ולהזכיר ללא הרף את המשיח. בדורנו יש יראים ושלמים, שמדברים על כל מיני דברים, אבל את המשיח אין מזכירים. בימנו מדברים על הרבה דברים חשובים ולא חשובים, אבל לא על המשיח.
"למנצח לדוד להזכיר", אומרים חז"ל: "משל למה הדבר דומה, למלך, שהיה לו צאן וכעס עליהם, הסיר הצאן והסיר את הדיר והוציא את הרועה. אחר ימים חזר המלך לצאנו והתחיל מכנסה ובונה את הדיר, ולרועה לא הזכיר. אמר הרועה, הרי הצאן מתכנסת והדיר בנויה ואני איני נזכר". ועלינו להתפלל, שהתהליך יקוצר, שלא ישפך דם יהודי, שנמתיק את חבלי המשיח, אבל מתוך אמונה שאנו נמצאים בתוך שלבי הגאולה. אז תפלתנו תהיה שונה, תורתנו שונה וציפיותנו שונות, כי אנו נמצאים בדורו של המשיח. נברך את ה' בכל לב, נשיר ונרצה לשיר "שירו לוב זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו".