לקוטים לפרשיות השבוע
פרשת בחוקותי
"אם בחוקותי תלכו..."
מובא בילקוט: יכול זה קיום מצוות? כשהוא אומר "ואת מצוותי תשמורו" – הרי קיום מצוות אמור. ומה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? – שתהיו עמלים בתורה.
וקשה- הרי כל מעלת ישראל היתה הקדמת נעשה לנשמע, כלורמ; הקדמת המעשים ללמוד. וכמו כן מובא בגמ' (ב"ק י"ז) שהמעשה גדול מהלימוד אא"כ מלמד לאחרים. א"כ מדוע התורה מקדימה את הלימוד לקיום המצוות?
אך נראה לתרץ ע"פ המשנה באבות פ"ב): "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך" – אל תחזיק את התורה רק לעצמך, אלא למד גם לאחרים. "כי לכך נוצרת ללמוד עם אחרים. וזהו שכתוב: "אדם לעמל יולד" – ללמוד על מנת ללמד. ממילא מקדימה התורה את הלמוד למעשה. כיון שאם צורת הלמוד היא לעמול, היינו – ללמוד ע"מ ללמד הרי למוד זה קודם למעשה.
(פנינים יקרות)
"ורדפו מכם חמישה מאה..."
לכאורה קשה, הרי מרובה מידה טובה ממידת פורענות, וכאן רואים להיפך. שהרי בתוכחה נאמר "ונסתם ואין רודף" שאפילו ללא רודף תהיה מנוסה. וכאן יצרכו ישראל לרדוף אחרי אויביהם ע"מ להבריחם. ונראה לתרץ ע"פ דברי הגמ'. דוד המלך אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם" וחזקיה המלך אמר: "אנא אהא שכיב בערשי ואנת קטול" – חזקיה התיירא לרדוף שמא יכשל באיזה חטא, אך דוד שהיה במעלה יתירה לא התיירא מן החטא. וזוהי בפרשתנו הבטחתו של הקב"ה. ישראל יזכו למעלה גבוהה שלא יפחדו מן החטא עד כדי ורדפו מכם... וכן: ורדפתם את אויבכם. ולפי הבנה זו אמנם מרובה מידה טובה.
(דגל מחנה אפרים)
"איש כי יפליא נדר... והיה ערכך הזכר... ואם נקבה היא..."
מה סיבת ההבדלים בין זכר לנקבה לגיליהם השונים?
הזכר כשהוא בן חודש הרי יצא מכלל נפל ואז נמצאים בו חמש מעלות:
א. מציאות הוא עצמו שהוא בן קימא המתגדל לעבוד את ה'. כ"כ אביו זוכה על ידו לארבעה דברים: א. ברית מילה. ב. פדיון הבן. ג. מקיים על ידו מצוות פריה ורביה. ד. מקיים מצות צדקה תמידית (כדברי חז"ל: עושה צדקה בכל עת – זה הזן בניו ובנותיו הקטנים). עקב חמש מעלות אלו הרי ערכו חמישה שקלים. נקבה שאין בה ברית ופדיון – ערכה שלושה שקלים. מגיל חמש שנים ועד עשרים שנה יש בזכה שני דברים גדולים – תורה ומצוות. בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא – הרי תורה. ובן י"ג למצוות. עקב חשיבות הדברים הרי הם שוים עשרים שקלים, ולכן לזכר עשרים שקלים. הנקבה, שמחויבת רק במצוות, ערכה עשרה שקלים בלבד.
מגיל עשרים שנה ועד שישים שנה, שזהו הזמן העיקרי לעבודת ה', אז יגע האדם בחמשת הדברים: מקרא, משנה, תלמוד, אגדות ומצוות – ומכאן שערכו חמישים שקלים. נקבה, שארבעת הדברים הראשונים אין בה ואף פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן וממצוות לא תעשה בשב ואל תעשה, ואין בה אלא נדה, חלה והדלקת הנר – שויה שלשים שקלים.
מגיל שישים שנה ומעלה – תשש כח הגבר מלעסוק בתורה ומצוות ושיעור תשישותו שבע עשיריות! הרי ערכו חמש עשרה שקלים. אך הנקבה, שאין כח הזקנה נודע בה כל כך, שעור תשישותה שני שליש בלבד, ולכן ערכה עשרה שקלים.
(האלשיך)
"ונתתי גשמיכם בעתם..."
אומר רש"י: בלילי שבתות.
ונראה לבאר ע"פ הגמ' בתענית (דף כ"ד): ר' חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא, אתא מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסק מיטרא. כי מטא לביתיה אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת? אתא מיטרא. אמר רב יוסף, מאי אהניא ליה צלותא דכהן גדול לגבי רבי חנינא בן דוסא? (שהלה מתפלל, שאל יכנסו תפילות עוברי דרכים). ולפי זה: "אם בחוקותי תלכו", לכשיהיו כל העולם צדיקים, אז יתקיים אצל כל אחד "ותגזור אומר ויקבלך" כמו ר' חנינא בן דוסא, א"כ מתי יוריד הקב"ה גשמים, הרי לא יזדמן זמן, שבו מישהו מישראל לא יהיה בדרך. לכן, יתן הקב"ה את הגשמים בלילות שבת, שאז כל אחד מישראל בביתו.
(ילקוט הגרשוני)
פרשת במדבר
"ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא".
לכאורה, המילה "הוא" מיותרת.
ונראה כי נשיא ומנהיג צריך שיהיו לו כל המידות והמעלות בעצם מהותו, על מנת שיוכל לעמוד בראש העדה. אך לפעמים מכהן בראש אדם, שהוא בעל השפעה עקב עשרו או חזקו, שהכל יראים מפניו. אע"פ שהוא פחות שבפחותים הכל משתחווים לכספו. וזהוי ציווי ה' למשה: "ראש לבית אבותיו הוא". הנשיא צריך לראוי לתפקיד מצד עצמו – שכל המידות הטובות יהיו בו.
(חמדה גנוזה)
"ולקחת את הלויים לי אני ה'..."
בכל התורה כלה לא נאמר על הלויים "אני ה' אלקיהם", רק בכהנים נאמר "אני ה' אלקיהם". והסיבה: כהנים נתקדשו וחלה עליהם קדושה דהוי בגדר תשמיש לה', אבל לויים, שנועדו להיות משמשי הכהנים, הם בבחינת תשמיש דתשמיש, שאין בזה קדושה. וכדוגמא: לויה שזנתה אוכלת במעשר, אך כהנת לעומתה – נפסלת.
(משך חכמה)
"שא את מספר שמותם".
במסורה: שלשה פעמים נאמר שא, האחד כאן, השני – "ושא עיניך ימה וצפונה", ושלישי – "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאת".
מה הקשר בין שלשת הפסוקים הללו?
במדרש רבה מובאת מחלוקת: חד אמר, תשובה עושה הכל ותפילה מחצה, וחד אמר, תפילה עושה הכל ותשובה מחצה. מביא המדרש ראיה מאנשי ענתות, שהתשובה עושה הכל. שהרי ירמיה הנביא קלל את בחורי ענתות, שימותן בחרב, אך כיוון שעשו תשובה זכו להתיחס, שנאמר (נחמיה ז'): "אנשי ענתות מאה עשרים ושמונה". הכלי יקר מביא ראיה, שתפילה עושה מחצה ממשה רבנו. משה בקש "אעברה נא ואראה", והואילה תפילתו מחצה, שאמר לו הקב"ה "שא נא עיניך ימה וצפונה וראה כי לא תעבור". המסורה מוכיחה שתפילה עושה מחצה, ממה שנאמר "שא עיניך" אצל משה, וכמו כן מוכיחה, שתשובה עושה הכל ממה שנאמר "שא את מספר שמותם", שזכו להתיחס בנחמיה. ומכיון שתשובה עושה הכל – על כן: "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאת".
(פנינים יקרים)
לשבועות
"וילך איש מבית לחם יהודה... הוא ואשתו ושני בניו, ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי".
מדוע סתם הכתוב בתחילת הפסוק ואמר "וילך איש", ורק אח"כ פירש מיהו האיש, אפשר היה לכתוב בתחילה וילך אלימלך?
אלא ידוע שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם – פנה זיוה, פנה הדרה. אך כל זה בזמן שיצא, כי אז ניכר, מה עשה ומה פעל בעיר. אך כל זמן שהוא בעירו, לא ניכרים מעשיו. רק מתוך ההעבר ניכר היתרון. אף פה, כל זמן שאלימלך ונעמי היו בעיר, לא היו נחשבים כל כך בעיני בני עירם, רק לאחר יציאתם נוכחו אנשי העיר, כי פנה זיויה, פנה הדרה. וזהו שאומר הכתוב: "וילך איש", בשעת יציאתו היה אלימלך ככל האנשים. לאחר מכן, כשהורגש חסרונו, אז "שם האיש אלימלך" – גדול הדור. "ושם אשתו נעמי" – נעימה במעשיה.
(שערי שמחה)
"ויצו בועז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה"
לכאורה קשה על בועז שהיה אדם עתיר נכסים, וכבר נודע לו שהיא הנערה השבה עם נעמי הקרובה לה, מדוע לא פרנס אותן באופן אחר לפי כבודן אלא הניח לרות ללקט שבולים אחר הקוצרים? ואין לומר שרצה לבדוק את הליכותיה בין הנערים, שהרי כבר באר רש"י על שאלתו "למי הנערה הזאת"? – וכי דרכו של בועז לשאול בנשים, אלא דברי צניעות וחכמה ראה בה.
לכן נראה שבועז חשב שמא לא תרצה לקחת את הלקט ולהנות מנהמא דכיסופא, שהרי בת מלכים היא. ושאני לקט שכחה ופאה שאינם ברשות הבעלים, והם של העניים וכל הקודם זוכה בהם, ואינם נהמא דכיסופא.
(אשל חיים)
"ותרא כי מתאמצת היא ללכת – ותחדל לדבר אליה"
הגמ' בב"מ (פד.) מביאה מעשה בר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן סחי בירדנא, חזי ריש לקיש (שהיה ליסטים) ושוור לירדנא אבתריה. א"ל (ר' יוחנן) אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי. קבל עליה (ריש לקיש). בעי למיהדר (מאמצע הנהר לחוץ) ולא מצי הדר. ומפרש רש"י: ולא מצי לקפוץ כבראשונה, דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחות.
וזהו שכתוב "ותרא כי מתאמצת היא ללכת", כלומר קשה עליה ההליכה ובעל כרחה מתאמצת היא ללכת, אז הבינה נעמי שכבר קבלה עליה עול היהדות ולכן תשש כוחה, ולכן – "ותחדל לדבר אליה".
(הה"צ מצאנז)
"ויתיצבו בתחתית ההר... מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם תקבלו התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם (שבת פח).
והקשו התוס': לשם מה הכפיה הרי אמרו מרצונם: "נעשה ונשמע"?
ונראה שבשאלה זו דן מדרש תנחומא בפרשת נח. "וא"ת לע תורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להם מקבלים אתם את התורה, ענו כולם ואמרו – נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגעה וצער והיא מעט. שלא אמר להם תורה שבע"פ שיש בה דקדוקים, מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות... ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול, ונדנוד שינה ומכלה עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעוה"ב".
ומכאן תרוץ לשאלת התוס': נעשה ונשמע אמרו על קיום תורה שבכתב, וכפית ההר היתה על תורה שבע"פ.
ע"פ דברי המדרש הללו אפשר לתרץ קושיה נוספת. הגמ' אומרת: מכאן מודעה רבא לאורייתא. ומקשים – פשיט, הרי תליהו וזבין זביניה זבינא, דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני. גם במתן תורה אגב אונסא ושכר מצוות (כגון: ונתתי מטר ארצכם) גמר ומקני.
אלא כפית ההר היתה על תרוה שבע"פ שאין מתן שכרה בעוה"ז, אפשר דאינו גמר ומקני. כי דוקא אגב אונסא וזוזי שמקבל מיד, גמר ומקני. אבל תורה שבע"פ ששכרה לעוה"ב, שעליו לא נאמר אלא "עין לא ראתה" – לא גמר ומקני. ולכן אומרת הגמ': מכאן מודעה רבה לאורייתא.
(כנת יעקב)
פרשת נשא
"יברכך ה' וישמרך... וישם לך שלום".
"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום" (סוף מסכת עוקצין)
כלומר: השלום הוא הכלי והברכה היא הפנימיות. אם אין חלונות סגורים בבית, והבית פרוץ, לשם מה העושר, הרי הגנבים יגנבו ושודדי הלילה יבואו עליו. אך כשהבית שלם ונשמר מגנבים וליסטים, עושר שמור לבעליו, שהרי עיקר הוא השלום והוא הכלי שעל ידו יתחזקו ויתקיימו הברכה והעושר.
(הבעש"ט)
"ישא ה' פניו אליך..."
דרש ר' אוירא: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כתיב בתורתך: "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", וכתיב: "ישא ה' פניו אליך"? אמר להם: ואיך לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.
וההסבר: נאמר בפרשת בחוקותי "ואכלתם לחמכם לשבע" – ודרשו חז"ל: שתאכלו מעט ותשבעו כדי שיתברך המאכל במעיכם. וא"כ מכיון שמברכים על כזית ועל כביצה, הרי יש להם בטחון בהקב"ה שיברך המאכל וישבעו, כי מידת הבטחון באמונה, כנודע, מידה גדולה היא, ותוצאותיה עד כדי "ישא ה' פניו".
(תורה תמימה)
"כה תברכו את ב"י אמור להם"
מהי תוספת "אמור להם"?
אומרת הגמ' בחולין מ"ט: "כה תברכו" למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, כהנים עצמם לא למדנו. אמ' ר' נחמן בר יצחק "ואברכה מברכך". כלומר: הבטיח הקב"ה שמי שיברך את ישראל בכוונה שלימה, מפני שהוא טוב ומראה אהבה וחיבה לישראל – גם הוא יבורך. אך מי שעיקר תכליתו וכוונתו שיתברך הוא מכח הבטחת "ואברכה מברכך" אז וודאי שאינה ראויה לו ברכה כלל וכלל. וזהו שמזהיר הכת' את הכהנים "כה תברכו" בכוונה זו דווקא, "אמור להם" – שאמירתם תהיה לישראל ולא לעצמם.
(ר' שמחה בונים סופר)