המאיר לנבוכים / הרב יהודה עמיטל

"מעשי שטן או מעשי אלוקינו?" כך נוסחה השאלה עוד לפני שלושים שנה. היה זה הד"ר יצחק ברויאר ז"ל, אשר הציג את השאלה בנוסחה החריף הזה ביחס להצהרת בלפור. השאלה היתה: האם יש לראות בהצהרת בלפור את יד השם המשיב שבות עמו, את ניצני צמיחתו של החזון הגדול המסתיים בהבטחה "ועבדי דוד מלך עליהם", או שמא חס ושלום רק חזון תעתועים לפנינו ממעלליו הגדולים של השטן, אשר כוחו הוגבר לנסות להדיח על ידו את ישראל מאביו שבשמיים. למען הדיוק יש להוסיף כי כוונת השואל היתה ריטורית גרידא. תשובתו הוא היתה ברורה: אכן גדולים מעשה אלוקינו! לא כן הדבר בכלל היהדות הדתית, אשר אליה היתה השאלה מופנית. כאן נחלקו הדעות, יש אומרים ויש אומרים. היחס הכמותי בין הדעות אינו קובע כאן. עובדה היא שיש שפסקו: "תפוס לשון ראשון", ויש שקבעו: "תפוס לשון אחרון". ובין שתי התשובות המנוגדות עמד ציבור גדול, אשר לידי הכרעה לא הגיע. הן ולאו היה רפה בידו והוא נקט העמדה של אעמדה ואשמעה מה ידבר השם. עמדה זו תוארה בבהירות ע"י הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל: "נניח שאלפים שנה לא ירד גשם משמיים, והנה פתאום נראה ענן קל מאד, וכי לא יזדעזעו כולם ויאמרו תאמר דאך... תאמר דאך... (שמא אף על פי כן...)" (מוריה לר"י ברויר 197).

בינתיים הכביד וגדל אותו ענן, שבראשיתו היה קל מאד. הרי ישראל החלו לתת פרים, בחלק מארץ ישראל קמה ממלכה יהודית עצמאית. הנה בניך מרחוק יבואו. כפליים כיוצאי מצריים חזרו לארץ והתישבו בה. והדעות ביהדות הדתית נשארו חלוקות כמקודם. יש אומרים ויש אומרים, ויש נבוכים. אלא שכאן אירע דבר. המבוכה חדלה להיות חלקה הבלעדי של אחת השכבות ביהדות הדתית, היא התפשטה על פני כל המרחב. גם אלה המתימרים לתת תשובה חד משמעית נבוכים הם, אפילו אם כלפי חוץ הם מנסים להסתיר או להכחיש את מבוכתם. אלה ואלה אין לבם שלם. הפרצות בהשקפותיהם הן פרצות של ממש, אשר אין להתעלם מהן. בימים שלאחר הצהרת בלפור עוד אפשר היה אולי להגיד בלב שלם כי חזון תעתועים לפנינו, מעשה שטן, אך כלום מסוגל היום יהודי מאמין בר-דעת להתעלם מכל אותם הגילויים האלוקיים הגדולים והנפלאים, שנתלוו לתקומת המדינה והמשך קיומה החל מדיוני או"ם עד ימינו אנו? איך לכלכל את עצם העובדה של תקומת עצמאות יהודית אחרי אלפיים שנה? האם כל זה מעשה שטן?

בלי משים אנו נזכרים בזעקתו של רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל באיגרותיו, אשר נאמרו אמנם בהקשר אחר: "מה נרצה היום לסתום עינינו נתעוור, נתחרש, להתעקש ולסור מני אורח רק לאמור בפה בצפצוף עופות פורחים באויר: דילמא סיטרא אחרא? או איה אלוקי המשפט, עזב ה' את הארץ אין רואה?"! ומצד שני מה נאמר ומה נדבר נוכח כל הגילויים השליליים בשטח המוסר והדת אשר אשמנו ובושנו מכל דור? האם כך נראית ראשית צמיחת גאולתנו הנכספת? האם מכאן יצמח מתחתיו איש צמח. הן דומה שעדיין אנו עומדים בפרק הראשון מנבואתו של ישעיהו: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים". דומה שמכאן עד הנבואה בפרק מ': "אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם" - המרחק רב ביותר.

השאלה גדלה ועמה המבוכה. ומבוכתם של אלה הרואים במפעל הציוני ובתקומת המדינה מעשי אלוקינו גדולה היא אולי יותר, באשר הפרצות שבהשקפותיהם מזדקרות לעין יום יום, ללא אפשרות של הסחת הדעת. ועדיין מתהלכים להם צעירים שרידים, אשר טרם נתפתו לתרופת הקסם של ימינו - דהיינו, השבתת המחשבה והמצפון, לחדול מלחשוב לחדול מלשאול - והם עדיין כואבים את כאבה של המבוכה לכל עמקה התהומי. יחסם המעשי למדינה ולחובותיה האזרחיות הוא ללא פגם: הוגן וחיובי, אך השאלה איך להתיחס אליה מבחינה נפשית אמונתית גוזלת את השלוה מנפשותם. לאדם ירא שמים החי באמונתו הרי אין דברים חסרי משמעות בעולמו של הקב"ה. היחס הנפשי למקרי החיים מבחינת משמעותם האלקית כגילויי השגחה, הוא המבחן האמיתי לעומק דתיותו של האדם מישראל: "רשע בחייו קרוי מת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר המאורות, שוקעת - ואינו מברך מעריב ערבים" (תנחומא ברכה). וכאן עומד אדם מישראל בפני מאורעות מופלאים, מאורעות אשר חד-פעמיותם מייחדת אותם מכל מאורע אחר בהסטוריה הישראלית ואינו יודע מהי הברכה שעליו לברך. הוא מבקש לעמוד על משמעותם, והיא רחקה ממנו. מה פלא אם בעת מבוכה כזאת עלולים גם יהודים הראוים את עצמם כמאמינים ודתיים להיתפס לדעות אשר מקורן מעבר ליהדות הדתית ומעבר לאמונה, כאותה דעה שלפיה יש לראות את תקומת המדינה כיצירה אנושית חילונית טהורה נטולה כל זיקה לקודשה, נטולה כל משמעות טרנסצנדנטית, משוחררת מכל גילויים טבעיים או על טבעיים של כח על אנושי.

צעירים אלה, עם כל צמאונם לדעת ולהבין, אפשר לומר שהם צמאים בדרישותיהם. יודעים הם שאכן גדולים מעשי אלוקינו. אף הם יודעים כי המאורעות נפלאים ונשגבים מכדי שיוכלו להתישב על לבו של כל צעיר, אשר ידיעת התורה שבו רחוקה מאד מלהיות קרובה לשלמות. אולם מחפשים הם משענת להישען עליה, אישיות תורנית אשר סמכותה התורנית היא מעבר לכל ויכוח ואשר תכריז שבידה תשובה חד-משמעית שאין בה לא פרץ ולא צווחה ואשר בה ינוחו יגיעי רוח. תשובה מלאה אשר שלווה עמה והיא המקיפה את כל התופעות המנוגדות, ויחד עם זאת שעריה יהיו פתוחים להבנה בפני כל מי שמוכן להתמסר ללימודה ביגיעה.

וכאן הקסם לאורות הקודש הבוקעים מאישיותו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אשר על אף המרחק בזמן טרם הועם זוהרה.

היו בה באישיותו של הרב זצ"ל כל הסממנים הדרושים כדי שדעתו תחשב כדעת תורה בהלכות דעות גם במבוכת ימינו. ידיעתו המופלגת והגאונית בכל מבואות הבבלי והירושלמי, ספרי, ספרא ותוספתא, על מפרשיהם הראשונים והאחרונים, שהפליאו את גאוני דורו שבאו עמו במגע; למדנותו המעמיקה ופוריותו כמעין נובע בפלפולי דאורייתא וחידושי ש"ס מזרעים עד טהרות, שבחלקם נשארו בכתובים; הזדקקותו להורות הלכה למעשה למרחקים בשאלות חמורות בכל מקצועות התורה, ורוחב דעתו בקביעת הלכה בכל חקלי השולחן-ערוך תוך שליטתו המופלגת בספרות התשובות הענפה כפי שבאו לידי בטוי בארבעת כרכי שאלות ותשובות שהשאיר אחריו ברכה; היותו משמש בחייו שולחן ערוך חי בהנהגתיו בחיי יום יום, בזהירויותיו ובאופני קיום המצוות לקביעת דקדוקי-הלכות והידורי חומרות, מבוססים על דיוקי ש"ס ומסתרי פסוקים; טוהר אישיותו המוסרית ודרכו המיוחדת בעבודת השם עם חסידותו המופלגת שהיו מן המפורסמות, כל הסממנים האלה העמידוהו בשורת אותם גדולי תורה אשר גדלותם חורגת מעבר לדורם ודמותם ומשנתם הצרורה בספריהם ישארו נכסי צאן ברזל לדורות. ואם נצרף לזה את היותו משמש ברבנות מרכזית, עם כל האחריות הכרוכה בה, ואת הימצאותו במרכז חיי העם בצומת הבעיות הרוחניות של הדור, הרי יש בסמכותו התורנית די משום קביעת "דעת תורה" במובנו הטוב והמקובל של בטוי זה, בימינו.

אולם אם לאור כל האמור, ועל אף כל האמור, היה רק אחד הגדולים המופלאים מאותו סגל חבורה מגוונת שהקב"ה שתלן באותו דור, היה בו במרן הרב זצ"ל דבר מיוחד בו היה לחד בדרא במלוא המובן. והוא - היותו שר האגדה. שליטתו המוחלטת והמפליאה באותו מקצוע עמוק ורחב של תורתנו הקדושה, שאנו רגילים לכנותו למען הקצור בשם אגדה, ואשר למעשה מקיף את כל מקצועות התורה בנגלה ובנסתר שלא נכללו בחלק ההלכה. שליטתו המופלגת בכל אנפי האגדה על כל גווניה וגלויה עם גדלותו בהלכה הרי זה חזון בלתי נפרץ גם בקנה מידה של דורות בתקופה האחרונה. ידיעתו והבנתו המעמיקה בספרות האגדה החל מאגדות בש"ס ועד מפרשי האגדה למיניהם על מפרשיהם: בקיאותו העצומה בספרי העיון והמחקר בתקופת ימי הביניים ועד המהר"ל מפראג; ידיעתו המופלגת בספרות המוסר והחסידות: ראשונים ואחרונים; ועל כולם ידיעתו הרחבה והמעמיקה עם בקיאותו בגדולה בתורת הנסתר החל ממדרשי הקבלה דרך כתבי האריז"ל עד כתבי הגר"א ותלמידיו ועד אחרון ההוגים בחסידות הבעש"טית; עושר רוחני רב זה נותנים לסמכותו התורנית משמעות מיוחדת במינה, גם אם תסמי מכאן את כל המיוחד והמקורי באישיותו ומשנתו המהווה פרשה מופלאה מיוחדת בפני עצמה.

ובאשר עניני אמונות ודעות בכלל וסדרי גאולה ומהלכי השגחה בפרט אינם מבוארים בדרך כלל בהוויות דאביי ורבא, ומשום כך גם לרוב, הכרעותיהם וקביעותיהם של גדולי התורה בענינים אלה בדור האחרון, יסודם היה בעיקר האינטואיציה ורגש, והיו מבוססים יותר על דעה עצמית, מאשר על בירורי מקורות קדומים, הרי דעותיו וקביעותיו של הרב זצ"ל באו מתוך שליטה מוחלטת במקורות המתאימים, חשיפתם ובירורם עד כדי אפשרות של הכרעה תוך כדי התבססותן עליהם, כעדותו הוא באיגרותיו, כמפורסם.

יחד עם זה היה הרב זצ"ל יחיד בדור בטיפולו העיוני המרובה ובעסוקו הקבוע באותה סוגיה מרכזית במחשבת היהדות ששמה גאולה. תורת הגאולה, סדרי הופעת אורותיו של משיח, משמעותם של סדרת התקונים המגוונים שעל ידם מתכשרת כנסת ישראל להופעת הגאולה שלימה, כל אלה קבלו אור חדש במשנתו הרחבה של הרב זצ"ל. מצד אחד העמיק את מושגי הגאולה, וביסודם של ראשוני הישובים החקלאיים בארץ ראה את הקץ המגולה כעדות חז"ל: "אין לך קץ מגולה מזה, ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו". מן הצד האחד העלה אותם לממדים ומרומים אידיאליים כאלה, אשר כל המושגים המקובלים במיטב חלומותינו הפכו להיות חוורים לעומתם. הליכות רבות מתורת הגאולה שנשתכחו חזרו ונתחדשו בבית מדרשו.

ואחרי כל זה יחידי היה הרב זצ"ל בתפיסתו המלאה את מאורעות תקומת ארצנו הקדושה על כל תופעותיה המגוונות והמנוגדות, תופעות הקודש והחול, החומרי והרוחני. כל התופעות, אלה שהיו בזמנו ואלה שהופיעו בעשרים וחמש השנים מאז פטירתו, מוצאות את הסבריהן ותואמות את משנתו העמוקה, אלופיו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותיו.

והרב זצ"ל קבע והכריז:

"'כבר הקיץ הקץ, ביאה שלישית החלה'. אע"פ שתהליך הגאולה ממושך ו'הכל הוא אור ה' וכבודו, אבל לא האומה ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמיים לא שגור בפיה ואומץ וגבורה רודפת היא אבל באמת הכל קודש ואלוקי'. והוא, שהמקורות היו גלויים לפניו, יכול היה להגיד: לפני למעלה מחמישים שנה דברים ההולכים ומתאשרים בימינו לאמור: 'מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא. השלווה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, שכבר ידמו שכבר באו למטרתם כולה תקטין את הנשמה ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע'. 'ורק בהיגמר התוכן בהעלות האומה למרום מצבה אז יוחל אור אלוקי נקרא בשם המפורש להיגלות', 'והמשך הזמן העובר בין התופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל עד שיופיע אור תפארת ישראל לדעת כי שם ה' נקרא עליה הוא זמן חבלי משיח שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו בנגוד לכל האומרים ייתי ולא אחמיניה-ייתי ואיתיב בטולא דכופתא דחמריך'. והוא אשר ראה את 'הציצים הרכים חלושים וצלולים כאזובי קיר' בהופעת קוממיותנו וקבע ש'הנה הנס לא אזובים כי אם ארזי-אל העומדים בראשית תחילת צמיחתם ביער איתנים'".

ומשמעותם של הגילויים האלה מבוארת ומפורשת בים הגדול של משנתו. וכל מי שטובל בו פעם מתמלא עדוד, ביטחון ואמונה בצור ישראל וגואלו ית"ש, אשר דבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם.

כל המצוי אצל כתביו יודע כי הארתו חודרת עד לפרטים. המעלות והמורדות השונים בהתפתחותה של שיבת ציון בימינו בשטח המדיני, הכלכלים והרוחני, צורותיהן של התנועות והזרמים הרוחניים בארץ, יחסם של המוני בית ישראל למפעל התחיה, ובתוכם יחסה הפרובלמאטי של היהדות הדתית לזרמיה, קיבלו את הארתם במשנת הרב זצ"ל.

תורתו של הרב היא בשורה גם בשביל נבוכי ימינו, וכל מי שרוצה לשמוע ומוכן לשמוע "בכל לשון שאתה שומע", תוך אמונה והרכנת ראש כנפי גדולת יראי ה', אשר הוא כביכול חלק להם מחכמתו ותוך וויתור על מחשבות שגרה ומשפטים קדומים, נקרא לשוב ולחיות בצל אורו הגדול. שערי תורתו פתוחים, וכל צמא דעת אשר ליבו ומוחו פנויים ללמוד עיון והעמקה יבוא שעריו. אך דבר אחד יש לדעת: אין לבוא בשעריו אלא באמונה גדולה. בפני קטני אמנה, מאמינים למחצה ולשליש השערים סגורים. אלה ישובו נבוכים כלעומת שבאו. רק מי שמוכן לקבל על עצמו אמונה גדולה, כקריאתו המתמדת של הרב, בבחינת הבן גודל לאלוקנו, אמונה בקדושתה של כנסת ישראל בנשמתה האלוקית, בהתערבות האלוקית המתמדת בדרכי ההסטוריה העולמית, ביד אלוקים המכוונת את תנועותיה הרוחניות של האומה הישראלית, בחוסר המקריות שבכל גילויי ההיסטוריה הישראלית, בהופעת רוח הקודש לדרגותיה בבית מדרשם של מעולי חכמי הדורות, רק מי שלבו פתוח לכל גילויי האמונה ימצא מרגוע לנפשו באורות הקודש של הרב זצ"ל. שימוש חלקי במשנתו של הרב בידים של קטני אמנה לצרכים אישיים או ציבוריים מצומצמים כביכול, הוא חילול קודש של דמותו הטהורה. רק לשומר אמונים פתוחים השערים לרווחה.