לבישת מדים – ברור הלכה / יואל בן נון
יציאה במדי צבא לרחובה של עיר, למי שאין לו זכות ללובשם – מי שאיננו משרת בפעל – מה דינה?
שלשה ענפים לשאלה זו:
א. המשתמש במדים שאינם שלו שלא ברשות
ב. הטעית הצבור לחשוב שהוא משרת.
ג. קבלת טובת הנאה בזכות ה"חיילות".
אנסה לבררם בקצרה ויפסוק מי שראוי לכך.
א. נראה ברור שהמקבל מדים בשעה שאינו משרת בפעל הוא נפקד, והמדים כשאר הציוד – פקדון אצלו, וכדין נפקד אסור לו להשתמש בפקדון, ואם משתמש בו תשמיש שגורם חסרון או בלאי לציוד הרוי שולח יד בפקדון, משעה שהגבהו, ובתשמיש שאין בו חסרון כלל הוי שואל שלא מדעת. משנשתמש – בשני המקרים זהו גזל ומתחייב כדין גזלן. (חו"מ רצ"ב ס"א, ע"פ הגמ' ב"מ מ"א.) אלא שיש לעיין בדברי המרדכי (סוף בבא קמא) – "אדם הנפקד אם שאל חפץ אחד מן הפקדון שבידו ולאחר זמן החזירו למקום זהיה מונח בתחילה בחזקת פקדון, שאין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא, דדעת שומר חשיב כדעת בעלים, ואפילו ר' עקיבא דאמר כלתה שמירתו, ה"מ גונב דמעתה לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלתה שמירתו..." ועל זה בנה הרמ"א בדין שואל שלא מדעת, ובתשמיש שאינו מחסרו שאם החזירו למקומו חזר דינו להיות כשומר "הואיל ולא הוי עליו מתחילה רק שואל בעלמא" (חו"מ רצ"ב ס"א בהג"ה), ותמהו עליו כולם שהרי מוכח בגמ' (ב"מ מ"א.) ששואל שלא מדעת הוא גזלן גמור, ולא מועילה לו החזרה בלא דעת בעלים, ולכן הב"ח והסמ"ע באו להעמיד את דברי המרדכי בדברים שאין הבעלים מקפידים על תשמישם בלא רשות ובכה"ג לא מקרי גזלן", אבל סתם שואל שלא מדעת הוי כגזלן ולא תועיל לו החזרה סתם, דלא כדברי הרמ"א הנ"ל.
גם נגד פירוש הב"ח והסמ"ע יצא הש"ך חוצץ, וסובר שלחינם דחקו בדברי המרדכי שלא נאמר בו כלום על "שלא מדעת בעלים", ומפרש שאותו השואל עשה מדעת בעלים, אלא שבא לחדש שאם החזיר החפץ חזר דינו מדין שואל לדין שומר, ותו לא, וגם על עצם דינם של הב"ח והסמ"ע בדברים שאין מקפידים בהם הבעלים על "תשמיש בלא רשות", שאינו גזלן אלא שואל, חולק הש"ך, וסובר שמכ"מ זה שואל אלא מדעת, והש"ך מסיים ש"כל זמן שאין לנו ישוב ברור, אין בנו כח לפסוק כדברי הרמ"א בזה שהוא נגד הש"ס וכל הפוסקים ודו"ק".
אמנם הנתיבות מישב את הסמ"ע (אך לא את הרמ"א) מכח התוס' (ב"מ ל'., ד"ה לצורכו ולצורכה) שלדעתם מותר להשתמש באבידה או בפקדון שהלכו בעליו למדינה – הים, גם לצורכו ובלבד לתשמיש שא"א לבא לידי קלקול, כשתית צונן בכלי כסף, וכשאר הדוגמאות שם, וסובר גם שאם הבעלים נמצאים צריך להודיעם לכתחילה, אבל משום כך לא יחשב גזלן.
סוף דבר- הב"ח והסמ"ע והנתיבות חברו עם הרמ"א לפחות בזה שפירוש דברי המרדכי הוא בשואל שלא מדעת, וכשאין הבעלים מקפידים בתשמיש בלא רשות, ובשימוש שא"א שיגרם קלקול או חסרון ממנו – אינו גזלן אלא שואל. (ואמנם יש דרך לישב את הרמ"א, אך זה אינו נוגע לעניננו, שכן להרמ"א נחשב השואל שלא מדעת, גזלן בתחילה, אלא משהחזיר חזר דינו – עיין בערוך השולחן שמיישב.)
על כן גם אם נמחת את החבל לקולא, ונתעלם מדברי הש"ך אין לנו היתר אלא בשימוש שאין בו שום קלקול, וכשאין הקפדת בעלים. בשימוש בציוד צבאי, אפילו אם נאמר שהדבר ידוע, ואין קפידא אלא בשימוש שמחסר ומבלה את הציוד, א"א לומר שלבישת בגד נחשבת שימוש כזה, דאם כן מדוע התירו בגמ' (ב"מ ל) לקרוא בספרים ולשתות בכוסית צונן, אך לא התירו לבישת בגד כי אם נעור קל לל' יום? והרי לבישת בגד גורמת לכלוך, וצריך לכבסו, וכביסה בוודאי נחשבת חסרון לבגד, גם אם מועט. על כן נראה שאין היתר להשתמש במדים המופקדים שלא מדעת הבעלים, עד שינתן אישור מפורש, ובוודאי בנעלים שקלקולם מצוי, ועל זה עיקר הקפדת הצבא, שהוא שולח יד בפקדון, וגזל גמור.
ב. נוסף לזה יש לחשוש לאיסור "מדבר שקר תרחק", ששייך גם במעשה ולא רק בדבור, כאותו שבא לבית דין להראות כמעיד כדי להבהיל את הנתבע להודות, כאשר אין נגדו אלא עד אחד, ואע"פ שאינו מעיד, אלא שמעשה בואו, גורם לו לעבור על "מדבר שקר תרחק" (שבועות ל"א.), ומי שמתחזה כחייל בשרות (ואפילו הבגדים שייכים לו), עובר בשקר.
ג. כאשר התחזות זו מביאה לו טובת הנאה, בזכות קדימה בתור, הנחה בכרטיס או עצירת טרמפ, יש פה אסור לאו של הונאה, לכאורה, זה דבר פשוט, ביחס לזכיות חיילים, שאינן מגיעות לו אלא לחייל במדים או לחייל בשרות מלא, שהמתחזק לקבלן עובר ב"לא תונו", כענין "אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה, ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים" על מנת להעלות את שווים באופן" מלאכותי". (ב"מ ס'., רמב"ם הל' מכירה פי"ח ה"ב, חו"מ רכ"ח ס"ט). אולם שאלת הטרמפ, שהיא עיקר הסיבות ללבישת המדים, מסובכת יותר. תחילה יש לשאול אם לקיחת טרמפיסט נחשבת זה נהנה וזה לא חסר, או אם יש כאן חסרון.
אם זה יחשב כלא חסר, הרי יש מידת סדום במי שאינו לוקח, ואז וודאי שאין אונאה, דזה נהנה וזה לא חסר. למעלה מזה, לטעם שמביא הרמ"א (בשם המרדכי ונמק"י- חו"מ שס"ג ס"ו) מדוע אין כופין על מידת סדום, בחצר שאין עומדת להשכיר, לתת לגור למי שצריך לכך, היינו שבעל החצר יכול להשכיר ולהרוויח אלא שאינו רוצה, ועל כן אין כופין אותו לעשות בחינם – אין טענה זו ברכב שאין לו רשיון להובלת נוסעים לרווח, ויהיה דין של כופין על מידת סדום. (אבל ראה שם בביאור הגר"א ובפתחי תשובה, ובתוס' ב"ק כ: ובב"ב י"ב:, לדעולם יכול למנוע כניסה לרשותו לכתחילה, ובוודאי מכונית בכלל).
אלא שכל זה אינו נכון כיון שיש חסרון לבעל הרכב בדלק, או בבלאי או בזמן, אף שהוא חסרון קטן מאד, בדרך כלל לעומת הנאת הנוסע, ובוודאי אינו צדיק גדול אם מונע את עצמו מחסד בשל כך, מכל מקום, אינו חייב, שזה נהנה וזה חסר, מגלגלים על הנהנה לשלם כנגד הנאתו (חו"מ שס"ג ס"ז). ואפילו בחסרון כלשהו, ואפילו פחות משווה פרוטה. (חכמת שלמה שם ע"פ תוס' כתובות ל': ד"ה דמצי לאהדורי. ראה שם מחלוקת בענין זה, אם גם מי שאין דרכו לשכור, חייב דמי הנאה אם גרם חסרון). על כן, אם המתחזה במדים גורם שיעצרו לו גם אנשים שאין מדרכם לקחת כי אם חיילים (וכידוע רבים הם אלה למדי), ומקבל טובת הנאה שיש עמה חסרון, ולו גם קטן, נראה, לכאורה, שיש פה איסור אונאה.
אלא אפשר לטעון שאין רב בני אדם מבחינים בין שירות בפעל לבין של"ת, ולדידם גם אלה חיילים, ולא גרועים משאר תפקידים של לובשי מדים למיניהם, ובזה נופל גם אסור שקר וגם אסור אונאה, רק על אזרחים שמתחזים במדים, ולא על חיילי של"ת.
לכאורה אפשר להביא ראיה לאיסור מגניבת דעת שאסור גם בגוי ולפיכך אסור לשגר לו במתנה או עכ"פ במכר, בשר נבלה וטרפה, בין השאר משום שמטעהו להחזיק לו טובה בחינם, שכסבור הגוי שנתן לו משלו (חולין צד., מעשה דשמואל, וברא"ש שם, רמב"ם הלכות מכירה פי"ח ה"ב – אע"פ שהנבלה אצלו כשחוטה, אך ראה רש"י ורשב"א שם שמבדילים בין נבלה לגי לפי תנא דברייתא ולהלכה), ומכל מקום אינו דומה לכאן שאף מי שיודע ומכיר בהבדל שבין שרות בפעל לבין של"ת, והם מעוט, רחוק הוא שיהיה הבדל הערכה כזה, שיהפוך התחזות לאונאה, או לגניבת דעת, ועדיין צריך להתיישב בדבר. אמנם וודאי שאם לובש מדים כזה, מקדים חייל בשרות, בטרמפ, קרוב לוודאי שעובר באיסור אונאה, שכן רב הנהגים מקדימים חיילים בשרות.
אמנם ההגה"מ (פ"ו מהל' רוצח) מביא מירושלמי (שביעית פ"י), שמי שיודע מסכת אחת ומכבדים אותו כמי שיודע שתים, צריך לומר להם שאינו יודע יותר מאחת, ולפ"ז יש גם בכבוד והערכה כעין אונאה, עד שצריך להודיעם, וזה שייך בוודאי גם לעניננו שאם מעריכים אותו כחייל צריך להודיעם שאינו בפעל, אך לא נתבאר כל כך הגדר, אם הוא מדינא או מידת חסידות, ובזה יש לעיין במי שלובש מדים כדי למשוך הערכה וכבוד וכד'.
לסכום – א. אם לא מדעת בעלים אסור לשלוח יד בפקדון בתשמיש שמחסרו, ובשמוש שא"א שיגרם חסרון או קלקול יש שמתירים אם מסתמא אין הבעלים מקפידים. ב. אפשר שיש אסור שקר ואונאה במקרים שונים, ואפשר שלא, לגבי חיילי של"ת שלובשים מדים, ובמקרים מסוימים, כהנחות שונות שאינן מגיעות להם, או בהקדמת חייל בשרות בטרמפ, יש לדעתי אסור אונאה, וראוי שיורה בזה מורה הוראה.