אינו מתכוין בכלאי בגדים / הרב יהודה שביב

א.

שתי משניות הן, סמוכות זו לזו ונראות כסותרות.

האחת:

"...ולא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה, אפילו לגנוב את המכס". (פ"ט, כלאים, מ"ב).

משמע, למרות שאין כוונתו ללבוש כדי ליהנות כדרך שנהנים מן הבגד, וכל כוונתו אינה לגנוב לבם של אנשי המכס[1], עם זאת, איסור כלאים בדבר.

לא כן משתמע ממשנה ה':

"מוכרי כסות מוכרים כדרכם ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה בגשמים מפני הגשמים."

משמע, הכוונה היא הקובעת, ואם אינו מתכוון ליהנות מזה כמבגד אינו עובר משום כלאים.

מדברי הבבלי מתברר שאכן שתי המשניות חלוקות זו עם זו. הראשונה, היא לדעתו של רבי יהודה, הקובע: דברי שאין מתכוון אסור, והשניה היא כרבי שמעון שלדעתו, באינו מתכוון מותר[2].

במסכת בבא-קמא (קי"ג, ע"ב) מביאה הגמרא מחלוקת תנאים אם מותר להבריח מכס, ע"י לבישת כלאים, ומסבירה: "בהא קמפילגי דמר סבר דבר שאין מתכוון מותר, ומר סבר דבר שאין מתכוון אסור". נמצא, משנתנו כר"י. ובמסכת שבת (כ"ט ע"ב) מעמידה הגמרא משנת "מוכרי כסות" כר"ש ומוכיחה, שאף כשיש אפשרות להמנע מן האסור מתיר ר"ש כשאינו מתכוון.

אך העמדה כזאת של המשניות תמוהה היא. האפשר שתסתום לנו המשנה פעם כר"י ופעם כר"ש, ובסמיכות קרובה כל כך?

ב.

אם מחלוקת לפנינו, ניתן לפסוק רק כאחת הדעות. מפליאים על כן דברי ושל הרמב"ם שכאילו זיכה שטר לבי תרי. מחד פסק:

"מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאיים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו" (פ"י הלכות כלאיים הט"ז)

ומאידך:

"לא ילבש אדם כלאיים עראי, ואפילו ע"ג עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה" (שם הי"ח)

הלכה זו, האחרונה, מעוררת קושי נוסף. הרי בהלכות שבת פסק הרמב"ם כר"ש; דבר שאין מתכוון מותר (פ"א ה"ה).

בקושי זה טיפל הרדב"ז, ותירץ: "וי"ל דגבי שבת דחמיר להו לאינשי פסק כר"ש ואמר: דבר שאין מתכוון מותר, אבל גבי כלאיים דקיל להו לאינשי, פסק כר"ע וכר"י ואמר דבר שאין מתכוון אסור[3]". וקשה להבין. שקול זה כוחו יפה להחמיר בכלאיים ולקבוע שאמנם מדינא מותר, אך יש להחמיר (וכדרך שעושים הצנועים שבמוכרי הכסות, ראה משנה ה'). אך הרי כאן הוסיף הרמב"ם "ואם לבש כן לוקה" משמע, מהתורה עובר על כלאיים למרות שלא נתכוון, האם לגבי תורה שייך לומר; כיון שבנ"א מקילים בכלאיים אף באינו מתכוון אסור? ועוד, א"כ מדוע מוכרי כסות מוכרים כדרכן, והרי בכלאיים יש לפסוק כר"י?

ולו"ד ניתן היה לתרץ; שכאן אסר הרמב"ם כי הרי ודאי לובש לבוש של כלאיים, והרי זה בגדר של פסיק רישא, שלגברי מודה ר"ש[4]. אלא שמעתה חוזרת ביתר שאת השאלה; כיצד מתיר הרמב"ם למוכרי כסות למכור כדרכן אם אינם מתכוונים, והרי פסיק רישא הוא זה[5]?

ג.

רבי יוסף קארו בביאורו "כסף משנה" (על הלכה י"ח[6]) מסביר דעת הרמב"ם, בהבחנה בין לבישה והעלאה. "דס"ל דאפילו ר"ש מודה בהא, דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז, אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם, מותר אם אינו מתכוון".

ויש להבין, הרי כשם שיש כתוב האוסר לבישת כלאיים:

"לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו" (דברים כ"ב)

כן יש כתוב לאסור העלאה:

"ובגד כלאיים שטענז לא יעלה עליך" (ויקרא יט)

ואם כן, מהיכן ההבחנה בין לבישה והעלאה?

דומה שמקור לחילוק הוא הרשב"א, וזה לשונו:

"דע, כי מצוות איסור כלאיים תלאו הכתוב בלבישה, דכתיב 'לא תלבש שעטנז לא יעלה עליך', הרי אמרו שהלבישה גילה על העליה. שלא אסרה תורה עליה אלא בדרך של לבישה. ומכאן אמרו; מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה..."

(מובא בעין יעקב, בפסקה האחרונה בפ"א בברכות).

"הרי אמרו" – הכוונה למאמרם בספרי עה"כ בפרשת כי תצא.

"לבישה בכלל היתה (כלומר, בכלל העלאה האמורה בפרשת קדושים) ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך; מה לבישה מיוחדת שהיא הנאת הגוף, אף כל הנאת הגוף[7]".

אלא שעדיין נצטרך להבין מבוע בלובש יהיה אסור אף שאינו נהנה, כהדגשת הרמב"ם; "ואפילו ע"ג עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום." (וראה בפי' עמק הנצי"ב לספרי, שחלק בין לבישה והעלאה, עיי"ש שניסה להסביר בזאת כוונת הגר"א בשנות אליהו.) ועוד, א"כ מדוע מעמידה הגמ' בשבת משנת מוכרי כסות רק כר"ש, והרי גם ר"י יודה שאם אינו מתכוון ליהנות יהיה מותר, שהרי לימוד מיוחד יש בתורה על כך?

ובכלל, מדוע לא נלמד מכאן לכל התורה כולה שאף באין מתכוון זה אסור[8]? (אם לא שנסביר שבלבישה זה פסי"ר וכדברי הנצי"ב על הספרי).

עוד ראה ב"משנה ראשונה" שלא נסתברו לו דברי הב"י, שמשנת מוכרי כסות מדברת בהעלאה ולא בלבישה.

ד.

שמא ההבחנה היא לא בין לבישה להעלאה אלא ההבחנה בכוונת הלובש? כדי שיעבור אסור כלאיים אין צריך שיתכוון ליהנות הנאת גוף מלבוש זה, די שיתכוון ללבש זאת, שיחשב כלבושו.

ברור שהלובש במטרה לגנוב את המכס מתכוון ללבוש, ושיראה הדבר כלבושו שלו. כונת לבוש יש כאן, לכן פוסק הרמב"ם שלוקה על כך. לא כן במוכרי כסות. הללו במפורש אינם מתכוונים ללבוש זאת שהרי כוונתם למכור בגדים אלה, ואף בלבישתו מתכוון הוא להדגיש שאין זה בגד שלו אלא בגד העומד למכירה. אלא שקיים חשש שבזמן גשמים או חום גדול יתכוון ליהנות מן הבגד כבגד ויעבור על איסור כלאיים. לכך קובעת ההלכה לרמב"ם "וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם כלאיים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בהם".

נמצא הרמב"ם הולך בדרכו ופוסק כר"ש בדבר שאינו מתכוון. בשני המקרים מדובר על לבישה[9].

נחלקו השו"ע והרמ"א. הראשון צטט את הרמב"ם (עיין בסעיף ה' בסי' ש"א), והשני נקט דרכם של הטור והרא"ש (הלכות כלאי בגדים סי' ט'), בעקבות הגמרות, שאכן המשניות חלוקות, והתירו באינו מתכוון להגנה מפני החמה אף לגנוב המכס.

"ויש מתירין אפילו ללבוש כלאיים, כל שאינו מתכוון להנאתו, כגון שלובש כלאיים להעביר בו המכס או לובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה". (ש"א סעיף ו')



[1] הכוונה למכס שאינו חוקי, כי מכס הניטל כחוק וכדין אסור לרמות בו, שהרי דינא דמלכותא דינא. (גמ' ב"ק קי"ג ע"א).

[2] כך גם הבינו הר"ש, הרא"ש, והרע"ב, בפירוש המשנה בפאה. והרא"ש בהלכות כלאי בגדים סימן ט' (מופיע בפסקיו ל]"ט במסכת נידה).

[3] וא"כ יצא שהרמב"ם בשיטה הפוכה מזו של בעל השאילתות אמור, שאילתא ק"ה. הובא בתוס' שבת ק"י ע"ב). שבשבת פוסק כר"ש משום שנאמר מלאכת מחשבת, ובשאר אסורים כר"י.

[4] כן גם עולה מהבנת הב"ח בדבריו, ומדברי בעל משנה ראשונה למ"ב.

[5] אמנם ראה תוס' שבת כ"ט ע"ב, שהמשנה מדברת כשאין זה פסי"ר, כגון שלבוש מלבושים אחרים להגנה מפני החמה. בכלל תלויה שאלה זו במחלוקת ראשונים אם אומרים פסי"ר גם באסור הנאה, או שבזה, אם אינו מתכוון, אף אם פסי"ר מותר.

בדעה הראשונה, שהיא דעת התוס' הנ"ל, מחזיק גם הרשב"א, וחלוק עליהם הר"ן בחולין. פתרון לדעת הרמב"ם, ראה ב"משנה ראשונה" לכלאיים, שם.

[6] וחזר על כך בב"י ביו"ד סי' ש"א.

[7] ומעין זה דרשת הגמ' ביבמות ד' ע"ב.

[8] ואכן ראה פנ"י לשבת מ"ב ע"א אפשרות שלתרצן לומדים מהפס' בכלאיים שדבר שא"א מותר.

[9] וקרובים לזה דברי הט"ז והש"ך לסי' ש"א ס"ו.