לקוטים לפרשיות השבוע
פרשת אמור
"...לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו..."
כתב הרמב"ן שהאם קודמת לאב משום שנשים חלושות בטבען ומתות קודם האנשים. אך קשה, והרי בצווי לכהן הגדול מוקדם האב לאם שנא': "לאביו ולאמו לא יטמא"?
אלא יש לומר, שפרשת טמאים נאמרה ביום שהוקם המשכן (ע"פ הגמ' ששמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן, ואחת מהן פרשת טמאים). וביום הזה כל הכהנים שהיו בעולם היו; אהרן, אלעזר ואיתמר. ומאחר ולאהרן לא היו הורים, הרי שהצווי נאמר לאלעזר ולאיתמר. צווי זה כוחו יפה רק אם אהרן ימות קודם, כיון שאז אלעזר יהיה לכה"ג, וממילא יהיה אסור ליטמא לאחר מכן לאמו. אך אם אמו תמות קודם הרי אהרן ממשיך לכהן ככה"ג, ודינו של אלעזר ככהן הדיוט, ואין מקום לצווי שלא יטמא לאמו. לכן בצווי לכה"ג הוקדם אב לאם.
(אמרי בינה.)
"שור או כשב או עזר כי יוולד..."
אומר המדרש-רבות: זהו שכתוב: "צדקתך כהררי א-ל, משפטיך תהום רבה". וההסבר: בהמה מיד כשנולדת יש לה שם, שור או כשב, מכיון שאינה מוסיפה על שלמותה. לא כן האדם, שצריך במשך חייו להשלים את עצמו. בידו הבחירה ובעיקבותיה שכר ועונש.
ואלו הן דברי הכתוב: צדקתך כהררי א-ל – השכר, ומשפטיך תהום רבה – העונש. וכל זאת עקב הבחירה שבידי האדם, המבדילה בינו ובין בעלי-החיים.
(שערי שמחה.)
"ואיש כי יתן מום באדם כאשר עשה כן יעשה לו... עין תחת עין..."
אומרים חז"ל במס' בבא-קמא שהכוונה לדמי עין. והרמז בפס', שהרי לא נאמר: עין בעד עין, אלא תחת עין. לרמוז שעונשו של המכה יהיה באותיות שהן תחת אותיות עין. תחת האות ע נמצאת פ, תחת י נמצאת כ, ומתחת נ נמצאת ס. כלומר כסף. היינו עונש המכה בכסף
(ר"ש מאוסטרופולי.)
פרשת בהר
"כי גרים ותושבים אתם עמדי..."
בספר תהילים אומר דוד: "גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך".
ידוע כי לגר אין ידידים, הן ישראלים והן גויים אינם בחברתו. רק גרים כמוהו מבינים לנפשו ומתחברים אליו. אף הקב"ה בעוה"ז כגר, שהרי אין לו על מי להשרות שכינתו כי זעירין אינון. וזוהי בקשת דוד המלך: גם אני איני רוצה להיות תושב בעוה"ז ואני נמצא כאן כגר, ומכיון שגם אתה, הקב"ה, כגר – לכן אל תסתר ממני מצוותיך, כגר בפני חבירו המספר לו הכל. וזהו גם דברי הפס' אצלינו: "כי גרים ותושבים" – כשתהיו, ישראל, גרים בעוה"ז ותושבים בעוה"ב, אז "אתם עמדי", כי גם אני גר בעה"ז וממילא לא אסתיר מכם מצוותי.
(דגל מחנה אפריים.)
"יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם לא תזרעו..."
מה המקום למילה "לכם", וכי איזו הנאה יש לישראל שצריכים לשבות מעבודת הקרקע?
נראה לפרש ע"פ הרמב"ן, שההבטחה "וציויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים" היא לשנת היובל. שהרי בשנה ה-48 צריך תבואה לשלש שנים: לשמיטה, ליובל ולשנה שלאחריה. לכן גם בשאר השמיטות מבטיחה התורה שהתבואה תספיק לשלש שנים. וזוהי מילת "לכם" המופיעה בפסוקנו. "לכם" להנאתכם. כלומר: "ע"י היובל זוכים ישראל ברבוי תבואה אף בשאר שנות השמיטה, תבואה המספקת לשלש שנים, ולא לשנתיים בלבד.
(אמרי נעם.)
"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית..."
וקשה, הרי בשביעית יהיה אוכל ממה שאספו בשישית, שהרי זמן אסיף בחג הסוכות, ואם כן מה טעם לשאלה: מה נאכל בשנה השביעית? אלא דרך בני אדם שדואגים מיום ליום, ואם לא יודעים לבטח שיהיה להם מה לאכול מחר, הרי הם מקמצים ממה שיש להם עתה, וגם כשיש להם אינם אוכלים לשובע. לכן בשמיטה, אף כשיש אוכל מהשישית, עקב הדאגה מה יהיה בשנה השמינית, הרי הם אוכלים מעט בשביעית. וזוהי תשובת הכתוב: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" – יכולים אתם לאכול לשובע בשביעית שמזונכם מובטח.