יגיעת תורה עם דרך ארץ / אהרן קופרמן
"יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון".
רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר: יפה ת"ת עם דרך ארץ, שיגיעת שנים משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות פ"ב, ב')
המהר"ל ב"דרך חיים" מקשה ומדקדק מספר שאלות בלשון המשנה.
א. לכאורה היה צריך להכתב יפה ת"ת כאשר עמה דרך ארץ, ולא כפי שנכתב "יפה ת"ת עם דרך ארץ", שהרי מלשון זה נראה שהעיקר הוא דרך ארץ והתורה טפלה לדרך ארץ ואיך יחשוב רבן גמליאל כך?
ב. אם הכל תלוי ביגיעה, הרי מספיק שיעמול הרבה באחד מהדברים וישתכח עוון ממנו?
ג. מצינו הרבה ת"ח שלא היו בעלי מלאכה, והורתם לא היתה לבטלה?
וקשה מכלם השאלה – במה שאמר ר"ג שגוררת עוון, בשלמא שאמר למעלה שיגיעת שניהם משכחת עוון, אזי כשיש לאדם עבודה ופרנסה אין כל סיבה שיגזול, אבל כשאמר שגוררת עוון, משמע שגוררת עוון סתם ללא כל סיבה גם כשיהיה אדם עשיר, בעבור שתורתו – אין מלאכה מעורבת בה, ואז ילך ויגזול אף אם הוא עשיר. משום שאם לא כך התכוון ר"ג, היה צריך לומר: וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגורמת עוון.
התשובה שזורה לאורך כל השאלות והמכנה המשותף לכל אלו השאלות הוא אחד. מה שראינו מלשון המשנה שלכאורה העיקר דרך ארץ והתורה משתלבת עמה, אזי אין הכי נמי. שהרי דבר ידוע הוא שדרך ארץ קדמה לתורה, כיוון שאת דרך הארץ צריך מאד להנהגת העולם (אמנם מעשה מהצוות, שהם המעשים האלוקיים, הם למעלה מדרך ארץ) אלא רצה ר"ג לומר כי אף שהדברים הם מילי דשמיא אל יאמר אדם די לי בעשייתם וממילא "שומר מצוה לא ידע דבר רע", וע"י כן יחשוב שלא צריך לפנות אל הנהגת העולם, אלא צריך שיעשה האדם מילי דשמיא בסדר הנאמר במשנה – ת"ת עם דרך ארץ, ושלא יתחלף הסדר, אלא תחילה בדרך ארץ, ואח"כ תורה. הוכחה לסדר הראוי במשנה אפשר לראות ביצירתו של האדם, שהחכמה והשכל: ("ויפח באפיו") באים אחר הדברים שאינם לגמרי שכליים.
ומה שאמר שיגיעת שניהם משכחת עוון, זה פשוט. שכאשר האדם שלם בפנשו ובגופו אזי אין מה שיכנס באמצע ויגרום לחסרון בשלמות. שהאדם, שחסר לו חלק מגופו, אם זה ד"א כנגד החלק הגופני, ואם זה ת"ת כנגד החלק הנפשי, אזי הוא אדם חסר, והחטא מורה על החסרון הדבק בו. אלא אדם צריך להיות יגע ולעמול למען השלים את עצמו בחלק הנפשי והגופני.
אם כן לא צריך שיהיה עמל גרידא, שאם כך היה, הרי מספיק אם אדם יעמול בחלק אחד מגופו, ובלבד שיעמול. אלא לא זה העמל האמיתי, כי אם עמל שמתיחס לשני הדברים גם יחד, מאחד אותם ומשלים אותם.
ה"שפת-אמת" בפרשת "קדושים" מפרש לגבי הענין של "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" – שינה נטיעה גשמית-פיזית האמורה בפסוק, וישנה נטיעה של "עץ חיים היא למחזיקים בה" שהיא נגד "נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" שהיא כנגד "ונטעתם כל עץ מאכל". שני סוגי נטיעות ישנם: "עץ חיים" – היא התורה שבכתב, ו"עץ מאכל" – אלו המצוות ותורה שבע"פ, והתורה שבע"פ נטע בתוכנו להביא להמשכת כח התורה הפנימית למעשה ע"י יגיעה וטורח מרובה. וזה שאמר: "יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" – היגיעה בתורה לבד היא לא יגיעה, אלא יגיעה בתורה ודרך ארץ היא היגיעה האמיתית והקשה, והמטרה לחבר את שניהם יחד והקדש הפנימי יתגלה, שהרי כל דבר – יש בו חיות מהתורה כפי שאמרו: "באוריתא בר קודשא-בריך-הוא עלמא". ובעל חידושי הרי"ם הסביר מדוע היה קשה לבנ"י לצאת מן המדבר ולהכנס לארץ. משום שבמדבר הורגלו למצוות ולעבודת ה' ובארץ ישראל היו צריכים להיות יגעים גם בתורה שהורגלו רק בה וגם בעבודת הארץ. כפי שידוע עפ"י הזהר, על המאבק שהיה בין עשרת המרגלים לבין יהושע וכלב כשחזרו מתור הארץ. לכאורה, אמרו אמת עשרת המרגלים בספור הערים הבצורות והענקים שראו ולא שקרו חלילה, אלא הם חששו שמא לא יוכלו לעבוד את ה' ולקיים מצוות בא"י ביחד עם עבודת האדמה, כיוון שראו בשעת הריגול שצריך לזרוע, לנטוע ולחרוש (מדרש). ולאחר שהורגלו במדבר שכל החיים היום-יומיים, נעשים בדרך על-טבעית, שירד להם מן ושליו מן השמים ומים הוציאו להם מן הצור "ושמלתך לא בלתה מעליך..." – חששו שמא לא יוכלו לאחד וליישם את המצוות והתורה בעבודת האדמה, חששו שהעבודה הגשמית (דרך ארץ) תגזול מהם זמן מעבודת ה', לכן אמרו שראו ענקים וכו', ולא יוכלו לרשת את הארץ. ועל זה השיבו להם יהושע וכלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" – נוכל לאחד את עבודת הארץ עם עבודת ה' אע"פ שזוהי דרך קשה, כיון שזוהי המטרה של האדם לחבר תורה עם דרך ארץ.
כך גם מפרש הרב קוק בעולת ראי"ה (בתפילת ברכת החודש) "יהי רצון שתתן לנו חיים ארוכים... חיים שיש בהם יראת שמיים ויראת חטא..." אומר הרב: "שאדם צריך לבקש בתפילתו שתהיה יראת החטא שלו מעורבת עם החיים. כי יש אנשים שיש בהם יראת חטא אבל אינה חזקה אצלם. על כן בהיותם מתרחקים מהמון החיים ושאונם יהפכו אמנם ליראי חטא אבל ברגע שיבואו שוב בחברת החיים במפעלים ובעסקים תסור מהם יראת החטא מכיון שאינה מוגבלת אצלם ביחד עם החיים. אם אדם יסתתר במערה הרבה שנים ויתעלה בתורה ובמידות, בשעה שיחזור לחיים, יראה דרך חדשה ואז יסור מדרכו ויכנס כל כולו לעולם החדש, משום שהתורה לא היתה מעורבת אצלו ביחד עם החיים וכל דרך חדשה תוציא אותו מדרכו הישנה. ועל כן מבקש האדם בתפילתו שבתוך החיים תהיה אצלו יראת חטא ויראת שמיים ובענין שאמרו חז"ל – "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" – אלו הם ארצות החיים? הווי אומר – זה מקום שווקים.
ומה שאמרה המשנה שיגיעת שניהם משכחת עוון – תלתה הדבר דווקא ביגיעה. יגיעה פירושה עמל ממשיך והולך ללא הפסקה וללא סוף. אל יבוא אדם ויאמר – הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה ועכשיו אוכל לשבת. שאמרה הגמ' בסנהדין ק"ו, אמר ר' יוחנן: כל מקום שנאמר בו וישב אינה אלא צער ופורענות. שנאמר: "ויש ישראל בין השיטין – ויחל העם לזנות...". ומסביר המהר"ל שכאשר האדם נמצא בעמל סימן שעדיין לא היגיע לשלמות. וכל דבר בעולם שהוא שלם, החיסרון מנסה להדבק בו. וכבר רמזו חז"ל על כך בסנהדרין צ"ט: מאימתי ניתן יצה"ר באדם?, ועונה הגמ': מזמן שניתן בו נשמה בשעה שיוצא ממעי אמו דכתיב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". מנעוריו כתיב חסר – אל משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצה"ר. ודוקא משנשלמה צורתו ונשמתו, נתן בו יצה"ר. ואותו האדם העמל ומראה בזה שעדיין לא הושלם אזי החיסרון לא מידבק בו.
ומה שאמרה המשנה אם אין מלאכה אזי סופה בטלה וגוררת עוון, זה פשוט. כיון שאדם נמצא בחיסרון שהרי החלק הגופני חסר בו, אזי נדבק בו חיסרון, כיון שהוא עצמו לא יוכל לחיות אם חסרה בו החיות הפיזית. ואם מצינו הרבה ת"ח שעסקו בתורה בלבד, וזנחו את המלאכה, הרי שמשא ומתן שהיה להם היה כנגד המלאכה. או שכל כך חשקה נפשה בתורה עד שהיה קיום לתורתם.