על התכן שבחיים וכל הפרטים הקטנים / הרב אלימלך-בר שאול זצ"ל*

א. התכן שבחיים

אנו חייבים להכניס בתוך החיים הטובים והמוסריים הרבה טעם וריח, הרבה תוכן עשיר המזין את הנפש. כי חיים המרוקנים מטעם וריח, החסרים תוכן עשיר המזין את הנפש, נידחים מפני הכוחות התוססים של הנפש הצעירה. מצאנו בתורה במנחת חוטא: "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, כי חטאת היא" (ויקרא ה', יא'), וכן מצאנו במנחת סוטה: "לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי מנחת קנאות היא, מנחת זכרון מזכרת עוון" (במדבר ה', ט"ו). ויש מגדולי החסידות מסבירים : המנחות האלה באות על החטא, והקרבן צריך להזכיר למקריב את הסיבה לחטא כדי לעוררו לתשובה ולתיקון להבא. כיצד בא אדם לידי חטא? למה באה האשה לידי סטייה מדרכי המוסר המשפחתי? מהו הרקע הפנימי, המהותי? התשובה היא: חייהם היו ללא שמן ולבונה. ללא טעם טוב וריח טוב. חייהם יבשים היו. והחטא בא כביכול כמו מחאה נגד היבושת הזאת. החטא בא כביכול כדי לרענן את החיים, להוסיף להם סממנים של התעוררות, להתסיס אותם, לגאול אותם מאת שיני השעמום והשממון. מכאן מה גדולה הסכנה שבחיים יבשים ללא ליח רוחני-נפשי-חגיגי. הקרבן לא בא סתם בעקבות החטא, אלא עיקרו מכוון לקראת התשובה. החטא גדל על שטחיה השוממים - הצחיחים דלים של הנפש היבשה. באין שבת וחג אין גם חיי מעשה יצירתיים. באין שמחת מצוה אין גם שמחת יצירה. אם אין יומו של אדם מתחיל ומסתיים בתפילה זכה, אין הזריחה באה לתוכו ואין ירח וכוכבים מנצנצים בתוכו. אם אין טהרת-משפחה מחיה את שלום-הבית, ובאין אמונה בייעוד הבית, אין חדווה בבית הזה. רק הגוון החגיגי הזך והצח משרה שכינה וקדושה ושמחה ואהבה. רק מצוות הבית והמשפחה עושות את הבית למקום קדוש, ואת בני הבית לעבדי ה' הבאים לפניו בתודה וברננה.

הלב אינו יכול להשאר ניטראלי. הלב הוא מקום צמיחה עשיר. אין אתה נותן בו זרע ברכה, הרי הוא קולט מן האוויר כל מיני מוץ ומצמיח קוצים וברקנים. ולכן הבית הטוב המצמיח תמיד כל מידה נכונה ונאה, אשר הוא מלא חדוות יצירה ורון-אהבה בטהרתה, הוא החממה לגידול דור צעיר בריא בגופו ונפשו. והורים אשר אינם יודעים לעשות ביתם לקן-תפארת מלא שמן ולבונה, שופע טעם טוב וריח טוב, חוטאים לבניהם ולבנותיהם חטא כבד מאד. אפילו המשחק של הילדים צריך להיות מוטבע מריח ורוח הבית הטוב. אפילו הוא צריך להיות ניתן כך שיחנך לחיי-תוכן, שיעשיר, שיעמיק חוויות. ומי אינו זוכר מה היו משחקי-חג טיפוסיים בשביל הנפש הצעירה של הילדים בבית היהודי-המהותי הטוב. נער פורץ שח לי פעם כי הפריצה היתה לו לחוויה של משחק, כי בבית לא היתה שום שמחה, שום קסם, שום משיכת לב. ולבו קם בו נגד היבושת של בית-הוריו בצורת דחיפה לפריצה. אני יכול להאמין לו כי אמר מה שאמר בתום-לב. הבית צריך להיות מרכז-הגעגועים של הנפש הצעירה, וחלום-העתיד שלו בקומו לבנות בעצמו בית בישראל. בית רעב, באשר הוא בית ריק משמן ולבונה, מענה את הנפש הצעירה, והיא מבקשת להיחלץ ממנו. והרעב הרוחני-הנפשי מעבירה על דעתה ועל דעת קונה ועמה-וחברתה-ועתידה. הבית וכל אשר בתוכו, וכל מה שמתרחש בו, הורס את הנפש הצעירה או בונה אותה. הכל דורש הכוונה וכוונה-שבלב. בינה ודעת. כשרון-יצירה וחזון-משפחה. זה תפקידם של ההורים לעשות, וזה תפקידם של המורים ואנשי-הרוח להורות ולהדריך ולייעץ, בכל לב ונפש.

ב. חומרת הפרטים הקטנים

החיים מורכבים לא מדברים גדולים בלבד אלא גם ובעיקר מדברים קטנים. והדברים הגדולים משתלשלים מן הדברים הקטנים. אילנות גדולים עולים מן הגרעין הזעיר הנטמן באדמה. זה נוהג בחיוב וגם בשלילה. ומכאן החובה להתייחס בחומרה רבה לפרטים הקטנים שבחיים.

וביחוד גדולה החובה הזאת בחינוך הנוער. צריך לעקוב אחרי כל פרט קטן המתגלה בחיי החניך. אם טוב הוא צריך לעודדו ולפתחו. ואם רע הוא יש לטפל בו בעוד מועד. לדעת מאין הוא בא, וכיצד ניתן לסלקו, או לעדנו ולהעלותו ולעשותו חיובי. ארשה לעצמי להביא פה מספר דוגמאות מדברי חז"ל על חומרת הפרטים הקטנים:

(א) כתוב: "נואף אשה חסר לב" (משלי ו') - אר"זל: זה הלומד תורה לפרקים (סנהדרין, צ"ט) ואינו לומד תדיר, כמי שאין לו אשה ובועל פעמים אשה זו ופעמים אשה זו (רש"י שם). הנה מדובר כאן על מי שלומד תורה, ואולי גם לומד הרבה, אלא "שאינו חוזר תמיד על לימודו" (מהרש"א שם). וכנראה מתחיל בדברים חדשים לפרקים. איך להעריך עובדה זו? אפשר לומר שאדם זה סובל קצת או הרבה מאי סדר בתלמודו, אבל לכאורה אין לראות כאן כל דבר נורא, ולא כן דעת חכמינו המחנכים הגדולים. תכונה זאת של אי סדר המתגלה אצל לומד-תורה זה בקפיצות חוזרות אל החדש יותר, - תכונה זו צפונה בה סכנה לא קטנה אלא גדולה. עכשיו הוא שרוי בעולמו של לימוד והוא קופץ שם מענין לענין, אבל בתנאים אחרים של חיים וחברה ומשפחה עלולה אותה תכונה להתבטא בצורה יותר גרועה וחמורה. התכונה הרעה היא חיה רעה וטורפת, וכל עוד היא כבולה בשלשלאות אין סכנתה קרובה. ברם, משיתירו לה לרגע היא תצא ותזיק וסכנתה רבה.

(ב) כתוב: "את אשת רעהו לא טמא" (יחזקאל י"ח) - שלא ירד לאומנות חבירו (סנהדרין, פ"א). אף כאן מה שמתגלה אצל היורד לתוך אומנותו של חבירו, עלול להתגלות בתנאים אחרים גם בשטח המשפחתי. אדם שאיננו מהסס להשיג גבול רעהו באומנותו, לא יהסס גם להשיג גבולו בינו לבין אשתו. התכונה כשלעצמה היא אותה תכונה גם פה וגם שם. אדם שמזיז גבולות בקלות דעת ורגש מעיד על עצמו כי בפניו לא קיימים כל גבולות בתור מעצורים.

התחום החמור ביותר, של טהרת החיים המשפחתיים, מכתיר כאן תחום אחר הנראה הרבה יותר קל הימנו. וזה בא ללמדנו, כי ראשית כל אין אנו רשאים לקבוע בהחלט מה קל ומה חמור. גם קלות, חמורות ביותר הן, לגבי הבעיה החינוכית. ושנית, כי תכונה רעה שמתגלה בשטח קל כביכול, צריך להגדירה על שם גילויה האפשרי בשטח החמור ביותר. הערה זו חופפת את שתי הדוגמאות שכבר הובאו.

(ג) כשבא שמואל הנביא לבית ישי למשוח אחד מבניו למלך על ישראל, ראה את אליאב ואמר עליו "אך נגד ה' משיחו" (שמואל א', ט"ז, ו'), אבל על זה ענה לו הקב"ה: "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו. כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שם, ז'). אמר רבי מני ב"ר פטיש: כל שכועס אפילו פוסקים עליו גדולה מן השמים מורידים אותו. מנלן? מאליאב, שנאמר: "ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן...כי למען ראות המלחמה ירדת" (שמואל א', י"ז, כ"ח). וכי הלך שמואל למשחם, בכולם כתוב "לא בזה בחר ה'", ובאליאב כתוב: "כי מאסתיהו" מכלל שהיה אוהב אותו עד עכשיו" (פסחים, ס"ו). היינו "לא בחר - משמע: מעולם, אבל "מאסתיהו" - משמע השתא מאסתיהו, מפני שהיה רגזן מאסו, מכלל שמתחילה נבחר. ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד. ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו" (רש"י שם). ובעצם, במה חטא אליאב? הלא הוא אחיו הגדול ודוד חייב בכבודו, וכשראה אליאב שעזב דוד את הצאן, הוכיחו מפני שחשב שירד דוד סתם לראות את המלחמה, כמו כל צעיר סקרן בזמן של תסיסה שלא יכול להשאר אדיש או עומד מן הצד לסוער מסביבו. אבל בשמים מצאו בתגובתו הרגשית מדי של אליאב ניצוץ של רגזנות, ובגלל זה בלבד הורידוהו מגדולתו. בשביל חטא זה הפסיד אליאב את מלכות ישראל. ולא לאחר החטא אלא קודם-דקודם לחטא בפועל. משעה שנולדה בו תכונה רעה זו, מאותו רגע שצמח בו שורשה החבוי של מידת הרגזנות, בעוד היה לגמרי גנוז בתחום הנפש ובתהומותיה. כי האדם נידון על כוח של מידה רעה המשתרש בלב. שמואל לא ראה מידה זו בלבו של אליאב. עינו של שמואל הנביא לא הבחינה דבר. כי גם בפני עינו של נביא סתום וחתום לב האדם. אבל בעל המדה כבר נידון עליה, מפני שהוא חייב להבחין בה. מפני שאצלו היא צומחת, והוא מגדל ומטפח אותה (ראה "אור הצפון",רס"ד).

יחס של חומרה לפרטים קטנים הוא בלם גדול לתוצאות קשות, ומבוא גדול למעשי תיקון וריפוי.