מזמור יום עצמאותנו[1] / יואל בן נון

ראשי הרבנים לארץ ישראל התקינו ליום העצמאות את מזמור ק"ז, עם קום המדינה. אכן ראוי המזמור ליום זה ביותר.

ממזמור זה לומדת הגמרא (ברכות נד:) מקור לארבעה שצריכים להודות לה' על ישועתם - יורדי הים, הולכי המדברות, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. ואין זה מקור כדרך האסמכתות, כי המעיין במזמור יראה שהלכה זו כתובה בו ומפורשת -

"ויצעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם... יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

הלכה זו אשר תופסת בכל המקרים השייכים לארבעה הסוגים, ולדעת קצת מהראשונים גם במקרים נוספים (שו"ע או"ח סימן ריט) יוצרת לעיתים תחושה של פרטיות בעניין ההודאה - כל מחוייב עומד לבדו עם ניסו לפני ה'. אם נשוב למקור נלמד יסוד חשוב. אין ההודאה הפרטית אלא תולדה של ההודאה הכללית בגאולתה של האומה.

נשוב לראשית המזמור ונתבונן.

"הודו לה' כי טוב - כי לעולם חסדו.
יאמרו גאולי ה' - אשר גאלם מיד צר.
מארצות קבצם - ממזרח וממערב, מצפון ומים".

אכן המזמור הוא נאום גאולי ה', וגם מי שיתעקש להמשיך לעסוק בגאולה פרטית לבדה יוכרח להודות מחמת ההמשך - קבוץ גלויות. פסוק זה אינו מותיר שום ספק מפני שהוא משלש מה שהובטח בתורה ונשנה בנביאים -

"ושב ה' א-לוהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך
מכל העמים אשר הפיצך ה' א-לוהיך שמה.
אם יהיה נדחך בקצה השמים,
משם יקבצך ה' א-לוהיך ומשם יקחך". (דברים, ל, ג-ד).

"ממזרח אביא זרעיך, וממערב אקבצך,
אומר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי,
הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ". (ישעיה,מג,ה-ו)

"הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ...
שמעו דבר ה' גויים והגידו באיים ממרחק,
ויאמרו מזרח ישראל יקבצנו" (ירמיה, לא, ז-ט).

"ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות,
והבאתי אתכם אל אדמתכם (יחזקאל, לו, כד).

"אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו.
ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו.
והשיבותים מארץ מצרים ומאשור אקבצם...". (זכריה, י, ח-י)

ברור על כן הניסוח - "יאמרו גאולי ה' " בלשון עתיד שעולה בעיקרו על הגאולה בעתיד. אולם בדרך הגאולים נוצרים סיבוכים מסוגים שונים. ישנם הטועים בדרכי המדברות בדרכם לארץ ישראל, וישנם הנקלעים לסערות הים - איתני הטבע קמים וחוסמים את דרך המתקבצים ומביאים אותם עד שערי מות, משל מצפים כוחות הטבע לגערת ה' -

"ושמתי כל הרי לדרך ומסלותי ירומון" (ישעיה, מט, י-יא וכן נא, ט-י, מב, טו-סז).

אולם התעכבות א-להית זו לא תבוא קודם שיכירו הנקבצים בגואלם ה' צבאו-ת, ויזעקו אליו. יש גם שנקלעים לבתי האסורים או לבתי החולים, בדרכם לציון, אך כאן שומעים אנו חידוש -

"כי המרו אמרי א-ל ועצת עליון נאצו, ויכנע בעמל ליבם..." ;

וכן:

"אוילים מדרך פשעם ומעוונותם יתענו...".

הוי אומר כאן הם השניים שאינם רוצים להיגאל מלכתחילה, וחוזרים בהם רק לפני שערי-מות, חוזרים ונגאלים. במזמור מופיעים שני אלה באמצע, שלא כסדר הגמרא, כאשר תועי המדבר פותחים ויורדי הים חותמים במסקנה המשלימה - "וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם. - יודו לה' חסדו".

ארבעת המודים אינם במקורם כי אם סוגי העולים לארץ ישראל, ובכלל זה גם המתנכרים, שיודעים לחזור בהם, וכל זה בגאולת האומה והארץ. אין גאולת הפרט וברכתו אלא בת קול מגאולת האומה.

כשנתבונן במזמור נמצא נוסף לאלה עוד שני סיבוכים במחוז חפצם, בארץ ישראל, האחד חומרי חיצוני -

"ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה",

וזה זוכה לרפואה של מעלה -

"ישם מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים".

הסבוך השני קשה יותר, פנימי יותר -

"שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך".

בלבול ואפסות, בזיון של כל כבוד ושל כל מכובד, אלה היו סימני המשבר האחרון שבמזמור בדרך הכרת עצמאותנו וקבוץ גלויותינו, וממנו משתחררים רק בחכמה, בבינה וביושר -

"יראו ישרים וישמחו...ויתבוננו חסדי ה'".

כלומר, הכרת חסד ה', בינה ושמחה הם המפתחות לרפואת המשבר הזה, האחרון שבמזמור.

אכן חייבים אנו להודות לה' כנגד כל הארבעה ולמעלה מזה, על כל גילוי של אור גאולה במאת השנים הללו בהם אנו נגאלים - מתקבצים. חסרון כח ההודאה בנו אכן נובע מחולשת אמונה כללית, מחוסר יכולת נפשית - רוחנית מספיקה להתבונן בחסדי ה' עמנו ועם אבותינו, ולהודות בלב שלם. ושמא אין הלב שלם מחמת שאין הגאולה שלימה, שחסרה תחיה רוחנית לנו, שאורות וצללים משמשים בעירבוביה?

אכן, אורות וצללים בערבוביה לפנינו - המתבונן ברשימה שלהלן יראה שעל כל שלב של אורה היו גם צללים, וכנגד כל הודאה ניתן להשמיע גם קטרוג. המאמין במעשי ה', המבין בחסד ה', רואה את הצללים כתולדת האור הבוקע ועולה, ועדיין אין צהרים, והוא מתפלל ומצפה ועושה להגברת האור. הכופר בחסד ה' רואה בצללים תירוץ להקטנת ערך האורות, פגם בגאולה חלילה, ובמקום הודאה בא קטרוג. די לנו אם נזכר בשירת הים - מקור וראשית לכל שירת הלל (פסחים קיז) - אשר הושרה טרם סיני ותורה טרם ארץ ומקדש .

להלן אנסה לתאר י"ד משלבי גאולתינו, (בהגדת הפסח ובשירי המעלות - ט"ו), אשר כל אחד מהם מחייב הלל שלם, שבח והודיה לה' יתברך.

על מבשרי הגאולה האר"י ז"ל ותלמידיו, אור החיים ורמח"ל, הגר"א והבעש"ט ותלמידיהם, מעוררי ציפית קץ מעשית - הלל והודיה לה'.

על ראשית קבוץ גלויותינו - מעליות הישוב הישן ועד היום - הלל והודיה לה'. על התעוררות התשוקה הגדולה - אגודות חובבי ציון, תנועת חיבת ציון - הלל והודיה לה'.

על גילוי קץ המגולה בארץ - ארץ שממה לארץ פורייה, בעזרת הנדיבים, תרמ"ב-תרצ"ה - הלל והודיה לה'.

על הערת לאומיותינו - הרב אלקלעי, התנועה הציונית - הלל והודיה לה'.

על תחיית לשוננו - ר' עקיבא יוסף שלזינגר, הרב אלקלעי, אליעזר בן יהודה - הלל והודיה לה'.

על נטיעת ראשית צבא לישראל - הגדודים, השומר, הבריגדה והמחתרת - הלל והודיה לה'.

על הכרת האומות - בית לאומי , הכרת המדינה בעולם - הלל והודיה לה'.

על נצחוננו על הזרים ועל יציאתם - סיום המנדט - הלל והודיה לה'.

על פריקת עול זרים מעלינו - הכרזת העצמאות - הלל והודיה לה'.

על פקידת הנקבצים לציון - עלייה חופשית, חוק השבות - הלל והודיה לה'.

על שהעמיד רגלינו במלחמה - מלחמת השחרור - הלל והודיה לה'.

על מתן הארץ בידינו - מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים - הלל והודיה לה'.

על שחרור עיר הקודש והמקדש - הלל והודיה לה'.

על כל טובה וחסד שעשה עמנו - הלל מלא - ודווקא מתוך כך תפילה לגילוי שכינתו ומלכותו עלינו בזמן קרוב.



[1] פורסם שנית בדף קשר גיליון 43. ראה עריכה מאוחרת ומורחבת של מאמר זה בדף קשר גיליון 759.