מתפללים משני צידי שביל, האם מצטרפים למנין? / הרב יהודה עמיטל
שאלה:
האם אפשר לצרף עשרה למנין כאשר מתפללים בחוץ ושביל או דרך מפסיק בין המתפללים?
תשובה:
באחד מביקורי אצלכם התפללתי אתכם במנין שהתקבץ לפני אחד האהלים, כאשר שביל שמוביל לאהל, ומסומן באבנים מסוידות משני צדדיו, הפריד בין המתפללים, והתעורר אצלי ספק האם השביל אינו מפסיק לגבי צרוף העשרה.
הנה, באורח חיים (סימן קצה סעיף א) נפסק:
"שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון ואם לאו אינן מצטרפות... וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד, ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפים בשום ענין".
ובט"ז (סעיף קטן ב) כתב:
"נראה דלאו דוקא רשות הרבים ממש שהוא רוחב ט"ז אמות אלא אפילו שביל היחיד מפסיק ביניהם כדתנן ריש פאה ומייתי לה בחזקת הבתים דף נ"ה דזה מפסיק בין הרשויות לפאה ולשבת ואם כן הוא הדין נמי כאן דחד טעמא הוא עם רשות הרבים".
דין זה אמור, אמנם, לגבי זימון אבל הפרי מגדים (אשל אברהם סימן נה אות יב) כתב דגם לענין צרוף עשרה נאמר. אלא שיש לדון בדין "רואים זה את זה". הנה, בסימן נ"ה הביא המגן אברהם (סעיף קטן יד) את הרשב"א (תשובה צו) שאם רואים זה את זה מצטרפים אף על פי ששליח הציבור נמצא על תיבה גבוהה י' ורחבה ד' והתשעה נמצאים למטה. וכן מובא בפרי חדש ובמחצית השקל שכל החילוקים המובאים שם בשולחן ערוך מיירי בלא רואים זה את זה, אבל ברואים זה את זה מצטרפים בכל עניין. מהו, אם כן, הדין בהפסק שביל, האם גם כאן הרואים זה את זה מצטרפים בכל עניין? הנה, מלשון המחבר בסימן קצ"ה דכתב שם שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפים בשום ענין, משמע דאפילו ברואים זה את זה אינם מצטרפים. אלא שלכאורה יש לחלק בין צרוף עשרה לבין זימון דלגבי זימון יש צורך בצרוף חזק יותר מאשר לגבי תפילה כפי שהעיר הפרי חדש (סימן נה) דלגבי זמון אפילו בבית אחד בעינן רואים זה את זה ואילו בתפילה בבית אחד אפילו לא רואים מצטרפים. אולם, נראה פשוט, דאין לחלק דעל כרחך גם הפרי מגדים מיירי ברואים זה את זה דאם מדובר על רשות הרבים המפסקת על כרחך מתפללים מחוץ לבית. ואם אין בית מה שמצרף אותם הוא שרואים זה את זה דאם לא רואים זה את זה איני רואה מה יוכל לצרף אותם. ועוד, דכל ראית הרשב"א דרואים זה את זה מצטרפים היא מהא דזמון, ואם כן, כמו שבזמון רואים זה את זה לא מועיל בהפסק כך לא יועיל לגבי תפלה.
והנה, הא דהובא לעיל בשם הט"ז דגם שביל היחיד מפסיק, ודאי אין לסטות ממנו להלכה אחרי שגם המשנה ברורה הביאו (סימן קצה). מכל מקום, לא אמנע מלהעיר כי, לענ"ד, דבריו צריכים עיון, כי מקור דברי המחבר הוא רבנו יונה (מסכת ברכות דף לז עמוד ב באילפס) ושם נזכר רק רשות הרבים שמפסקת, והדמיון לפאה לא נזכר שם אלא שהט"ז מוסיף דכמו ששביל היחיד מפסיק לענין פאה ושבת, הוא הדין כאן דחד טעמא הוא. ולענ"ד יש הבדל גדול ביניהם דשם דנים לענין המקום אם נחשב שדה אחת או שתי שדות ואמרינן דאלו מפסיקים לפאה - הנחל וכו', דהיינו שעל ידי הדברים המפסיקים נחשבים כשתי שדות. מה שאין כן לגבי זימון שאין הדבר תלוי במקומות אלא בחבורות ובקביעתן לסעודה משותפת. והנה, שני בתים ודאי נחשבים כשני מקומות לגבי כל דבר ומכל מקום לגבי זמון אם רואים זה את זה ונכנסו תחלה על דעת להצטרף יחד מצטרפים ואם כן למה הפסק שביל היחיד יהיה גרוע יותר מהפסק של מחיצות שלמות. ומה שכתב רבנו יונה דרשות הרבים מפסקת, על כרחך רשות הרבים דוקא, דהלוך רבים מפסיק לא רק בין המקומות להחשיבם כשני מקומות נפרדים אלא הוא מפסיק גם בין השמוש המשותף והקביעות המשותפת. תדע, שהרי גדר גבוה עשרה טפחים דאין לך הפסק גדול מזה ותנן "הכל מפסיקים לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר ואם היה שער כותש אינו מפסיק אלא נותן פאה לכל" (פאה פרק ב משנה ג) ו'שער כותש' היינו שהנופים מתערבים זה עם זה למעלה מן הגדר. ובירושלמי (שם) איתא: "הא גדר מחובר ואינו מחובר אין תאמר מחובר אפילו שער כותש מפסיק", פירוש: דאינו מחובר על פני כל השדה אלא במקומות מקומות הוא ובין הכל נראה כמחלק את השדה דאם תאמר שהדבר מחובר במשך כל השדה וכי יכול שער כותש להפסיק (עיין בפני משה). ורואים שבגדר שלמה שום דבר אינו יכול לחבר את השדות ובשני בתים הרי יש מחיצה שלמה ואף על פי כן על ידי ראיה מצטרפים ועל כרחך דשאני זמון מפאה.
סיבה נוספת לדבר. הט"ז מביא מן הגמרא בחזקת הבתים (מסכת בבא בתרא דף נה) דשביל יחיד מפסיק בין הרשויות לפאה ולשבת. ולא הבנתי, שהרי בשבת הדבר שנוי במחלוקת, רבה אומר: "והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית ומקום פטור אינם מפסיקים" ואביי חולק וסובר שאפילו כרמלית מפסיקה, ולהלכה נפסק כרבה (רמב"ם הלכות שבת פרק יח הלכה כד). הרי ששביל היחיד אינו מפסיק לגבי שבת ואם כן מאיזה טעם נשוה זמון לפאה ולא לשבת.
גם לפי הט"ז יש, לדעתי, מקום ספק האם גם בשטח מוקף גדר, כמו מחנה צבאי, יש בכחו של שביל להפסיק, שהרי ענין המחזיק באחד מנכסי הגר האם קנה את כולן בדיני הפסקה בפאה. [עיין שם בסוגיה בחזקת הבתים (נה-נו) ובשלחן ערוך חושן משפט סימן ערה]. ועיין בטור דכתב לגבי שדה המסוים במצריו מארבע רוחות:
"ואם הוא מסוים במצריו, כגון שיש ביניהם דבר המפסיק, כל מה שהוא בתוך המיצר קונה במכוש אחד".
ומפשטות לשונו משמע דכל הדברים המפסיקים אינם מפסיקים לגבי שדה המסוים במצריו. ו'מצריו' הכוונה מצרים להיכרא ולא דוקא גדר, כל שכן אצלנו דהמקום מוקף גדר ממש. אלא שראיתי שהדרישה משבש שם את הנוסח בלשון הטור ומציע לתקן במקום "כגון שיש ביניהם דבר המפסיק", לכתוב "כגון שאין ביניהם דבר שמפסיק", אלא שנמוקיו לא ברורים לי ואין כאן מקום להאריך. אלא יש להביא קצת ראיה מהא דמסכת טהרות (פרק ו משנה ה):
"הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר הלכתי למקום ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום ואם לאו רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים".
ועיין שם בפירוש הר"ש דאין הבקעה חשובה כשדה אחת לפי שהשדות חלוקות זה מזה במצרים או בכל הני דמפסיקים לפאה. ובמשנה ז תנן:
"הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך",
ולכאורה היינו בקעה דנזכר שם ברישא. והנה, במסכת שבת (דף ו ע"ב) חלקו אמוראים האם בקעה זו מיירי כגון דאית לה מחיצות, והכוונה רשות היחיד ממש, או דלית לה מחיצות והכוונה כרמלית, ויוצא שהמשנה בטהרות מיירי גם במוקפת גדר. ואם כן גם בקעה האמורה במשנה ה' לגבי מחלוקת רבי אליעזר וחכמים מיירי לכאורה במוקפת גדר, ומשמע לפי זה דגם בבקעה המוקפת גדר דברים המפסיקים בפאה מפסיקים לענין טומאה.
למסקנה, בשעה שמתפללים במנין בחוץ יש להקפיד שלא יפסיק בין המתפללים לא דרך ולא שביל ואם אין עשרה בצד אחד של השביל אף על פי שרואים זה את זה אין מצטרפים למנין בין בשדה ובין במחנה מוקף.
שעור שביל היחיד: הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ג הלכה ג) כותב דאם אינו קבוע בימות הגשמים שעורו ארבע אמות ואם הוא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים אפילו בפחות מארבע אמות מפסיק. הר"ש (פרק ב דפאה משנה א) כתב: שביל זוטר טובא כי היכא דשקיל כרעא ומנח כרעא (על פי הגמרא בבא בתרא דף ק ע"א. ופרש רש"י: מדרך כף רגליו).