שלג / הרב יהודה שביב

השלג שירד השנה בכמות נדיבה הסב תשומת לב גם מבחינת מהותו וענינו כפי שמשתקף הדבר במקורות.

א. שורש הבריאה

בכמה וכמה מדברי חכמים וחידותיהם עולה, כי השלג מהוה גורם בראשיתי בבריאה, ונסמכים הם על הכתוב באיוב (ל"ז ו')

"כי לשלג יאמר הוא ארץ" (הערה "הוא" נקוד סגול)

כך מתואר בפרקי דרבי אליעזר (פ"ג)

"הארץ מאיזה מקום נבראת?

משלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר הארץ..."[1]

במסכת יומא (נ"ד ע"ב) נראה כי נחלקו בדבר תנאים

"תניא: רבי אלעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא, שנאמר: בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו. (איוב ל"ח) רבי יהושע אומר עולם מן הצדדים נברא, שנאמר: כי לשלג יאמר הוא ארץ..."

ודאי שמחלוקת זו בין ר"א לר"י היא מחלוקת יסודית במהותה ואופיה של הבריאה. מה הדבר?

ב. מהות השלג

על מהותו שומעים אנו במובא בגמ' (נדה י"ז ע"א)

"תנן התם: שלג אינו לא אוכל ולא משקה. חישב עליו לאכילה אינו מטמא טומאת אוכלין, למשקה מטמא טומאת משקין.
נטמא מקצתו לא נטמא כולו (הטעם לכך מבאר רש"י – "ראינו חיבור אלא כל קורט בפני עצמו חשוב, ואינו מטמא אלא מקום מגע טומאה")
נטהר מקצתו נטהר כולו".

הבדל זה בין היטהרות להיטמאות צריך לעיון שהרי ממה נפשך אם חיבור הוא לטהרה אך לענין טומאה צריך להיות חיבור.

על כל פנים בהסתמך על ברייתא זו רוצה הרגאצ'ובר בספרו צפנת פענח לפרש מחלוקת ד"א ור"י. וכך הוא ההסבר (עפ"י המובא ע"י הרב זוין בספרו לאור ההלכה ע"מ קצ"ח) "באדם וכן בארץ יש מחלוקת אם הם מציאות אחת 'כמו נקודה' ובגדר 'הרכבה מזגית' או אינם אלא קיבוץ דברים נפרדים. באדם נחלקו ב"ש וב"ה באהלות (פי"א מ"ג) 'ב"ש אומרים: האדם אינו מביא את הטומאה. וב"ה אומרים: אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה' לבית שמאי האדם הוא נקודה אחת ואי אפשר לחלקו, ולכן אין הצד העליון נחשב כאהל אם אין צד התחתון של האדם גבוה מן הארץ טפח כדין בגד עבה שיש בו גובה טפח, שאינו מאהיל וא"כ הצד התחתון גבוה טפח מן הארץ. ולבית הלל הוא מורכב מחלקים, והצד העליון מאהיל, כדין בגדים הרבה מקופלים זה על זה שהצד העליון לחוד מאהיל. שמותי הוא וסובר בעולם כמו בית שמאי באדם: 'עולם מאמצעיתו נברא'. רוצה לומר. נקודה מרכזית. ורבי יהושע סובר שחיבור העולם הוא כמו 'הרכבה שכוניית' מקובץ מחלקים 'עולם מן הצדדים נברא' ולכן למד מהפסוק 'כי לשלג יאמר הוא ארץ' רוצה לומר שהשלג אינו מחובר שכן נטמא מקצתו לא נטמא כולו" (ע"כ הלשון בספר לאור ההלכה).

ויש עדיין להביא כשם שהוכיח ששלג אינו מחובר שכן נטמא מקצתו לא נטמא כולו יכל להוכיח שחיבור הוא מדין נטהר מקצתו נטהר כולו. ועוד, דברי רבי יהושע הובנו אך מה ראית רבי אליעזר מעפר והרי אדרבא גם עפר הופך למוצק תחילתו מן הצדדים המתגבשים יחד ואין זה נחשב חיבור.

שמא יש להבין בפשטות, לרבי אליעזר יסוד העולם עפר, לרבי יהושע שלג. עפר מצוין כאן, בעולם גופו, עולם מאמצעיתו נברא, לעומת זאת שלג מגיח מאוצרות רחוקים מן הקצוות מן הצדדים זהו שמתמיה ה' את איוב "הבאת אל אוצרות שלג" (ל"ח כ"ב). אך מהו רעיון המחלוקת?

ג. שלג – יחודיות

מההלכה ששלג אינו חיבור לטומאה נלמד כי הוא ביטוי ליחודיות שאינה נפרדת מן הכלל. גוש שלג אחד הוא עם זאת כל חלקיק וחלקיק בפני עצמו. הוא ואינו נטמא בהטמא חלק מן הגוש. חרף הגיבוש וההתלכדות נשמר היחוד. לעומת זאת עפר סמל הוא לריבוי עצום שאי אפשר למנותו ולספרו עם שפל גרגר נפרד הוא הרי אין לו מספר, נבלע ומטשטש הוא מחמת הכוליות והריבוי.

ר"א כדברי הצפנת פענח בשיטת ב"ש הוא. ב"ש רואים את הכלל הגדול בו אין מקום לגלוים של יוצאים מן הכלל מכאן החומרה בה נוקטים הם להלכה בחינת יקוב הדין. לא כן ב"ה הקשובים יותר לביטויי היחיד ולגוונים השונים (אותם גרים מוזרים שהתיצבו בפני שמאי ובפני הלל והיחס של שמאי והלל כלפיהם יוכיח – ראה שבת ל"א ע"א) על אותו בית נמנה רבי יהושע ולדידו יסוד העולם – שלג.

ועוד, עפר מוצק הוא, מודגש הדבר בכתוב "בצקת עפר למוצק" שלג לעומת זאת הוא המעבר מן הנוזלי למוצק.

(מעבר זה מצטייר גם בתמונת הבריאה. "דרש ר' יהודה בר פזי: בתחילה היה העולם מים במים מה טעמא: 'ורוח אלקים מרחפת על פני המים'. חזר ועשאו שלג – 'משליך קרחו כפיתים' חזר ועשאו ארץ – כי לשלג יאמר הוי ארץ" ירושלמי חגיגה פ"ב א')

ר"א כאיש שיטת ב"ש רואה ביסוד העולם, מוצקות החלטית שאין עמה פשטות ונטיות. לא כן רבי יהושע המציב כיסוד העולם את השלג, ביטוי לדבר שעדין אינו מגובש עדין בשלב של מעבר שלב של התהוות טרם היותו ניצוק.

ד. שלג – ביטוי לטהרה

כי שלג ביטוי לטהרה וכפרה יוכיחו מקראות רבים.

"אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" ישעיהו א' י"ח.

"אם התרחצתי במי שלג" איוב ט' ל'.

"זכו נזיריה משלג" "איכה ד' ז'.

"תכבסני ומשלג אלבין" תהלים נ"א ט'.

ודאי שקשור הדבר עם צבעו הלבן של השלג. אך מדוע דוקא לבן הוא סמל הטהרה שמא הפוך הוא הכוון כיון ששלג ביטוי לטהרה וצבעו לבן הפך לבן סמל הטהרה. (שלג – שיא הלובן כך עולה ממשנת נגעים "מראות נגעים שנים שהן ארבע בהרת עזה כשלג" (פ"א א') ואין לבנה מבהרת. פרשנים שם). כי טהרה משמעה שיבה אל השורש ושורשו של עולם, שלג. כי ל"שלא אמר הוא ארץ". (ואולי מכאן גם לקירבה היתירה של שלג לטהרה יותר מלטומאה ולכן נטמא מקצתו לא נטמא כולו אך נטהר מקצתו נטהר כולו.)