לקט לפרשיות השבוע / מנחם קליין
לפרשת תרומה
"ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועוזים" (כ"ה ד')
הרמב"ם והראב"ד חולקים בפירוש המילה ארגמן. הרמב"ם כתב שארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, והראב"ד משיג "לי נראה ארגמן ארוג משני מינין או משלושה צבעין על כן נקרא ארגמן". והעיר על כך המשנה למלך שהשגתו אינה מובנת. א) מהכוונתו באומרו או משלשה צבעים. ב) למה במינים כתב ב' מינים ובצבעים כתב שלשה צבעים. מסביר ה"אבני שהם" שלדעת הראב"ד המילה ארגמן מורכבת או משני מילים או משלשה מילים. אם משנים פרושה ארג-מן לאמר: ארוג משני מינים ואם משלשה פרושו אר-ג-מן כלומר אור, מראה – ג-מן שלשה סוגי מראות וגונים. ומדויק לשון הראב"ד ארוג – משני מינים ובצבעים – משלשה.
* * *
"ויקחו לי תרומה... מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי... וזאת התרומה". (כ"ה ב')
מדוע מדגישה התורה שלוש פעמים במאמר אחד את ענין התרומה?
"מה שבחר הקב"ה כסף וזהב ודומיהם לא מאהבת הקב"ה את הדברים האלה אך מחמת שהם יקרים בעיני האדם ובתת האדם דבר הנאהב לו נדבה לד' ממילא גם אהבתו נתנה עמו. כי אם יתן איש דבר שאהבתו אליו חזקה כמו כסף וזהב נמצא שהוא נותן עם החפץ חלק אהבתו שיש לו על החפץ, והוא מורה שאהבת ה' יותר גדולה ועודפת על אהבת החפץ" ורצה הקב"ה בזה "כי אין לך דבר ואין לך מקום המובחר יותק לקב"ה כי אם אהבת ישראל; ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו – עיקר התרומה נדבת הלב ורצון ישראל – וזאת התרומה – תוכלו לקחת ע"י כסף וזהב."
(המגיד מדובנא)
* * *
"ועשית שלחן עצי שיטים" (כ"ה כ"ג)
הגמרא (פסחים ק"ט) אומרת "שולחן של מקדש של פרקים היה – אפשר היה לפרקו – דאי ס"ד הדוקי מיהדק באמתא היכי מטבליה?" כלומר איך אפשר היה לטובלו בעזרה שמקום הטבילה היה רחב אמה ואם רוחב השולחן היה אמה. וקשה, הלא אפשר להוציאו אל מחוץ למקדש ולטובלו שם, אלא שלחם הפנים היה מונח כל השבוע על שולחן ואסור היה להסירו בטרם הכניסו לחם חדש, ומכאן שלטבול אפשר היה רק בשבת בשעת הסרת הלחם הישן וטרם הנחת החדש וטבילה בשבת מותרת רק במקדש ולא במדינה שהרי במדינה אסורה משום שבות, ואין שבות במקדש.
(אור יקרות)
* * *
לפרשת תצוה
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד" (כ"ז כ')
"כל לילה ולילה קרוי תמיד כמו שאתה אומר עולת תמיד ואינו אלא מיום ליום... אבל תמיד האמור בלחם הפנים הוא משבת לשבת" (רש"י שם)
וקשה שהרי נאמר בלחם הפנים "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" וכאן הרי הכונה לא משבת לשבת, אלא שיהא מונח כל הזמן. תמידות משמעה – אי פסיקה. אי הפסקה מתפרשת בשני אופנים: א. מציאות שאינה נפסקת אף פעם ולו לרגע. ב'. מציאות הנפסקת, אך מתחדשת בזמן מסוים בקביעות. וניתן לקבוע לאיזו משמעות של המילה תמיד התכון הפסוק: אם לפני מוזכר זמן הרי הכונה שהדבר היתחדש בקביעות באותו זמן, ואם לא הרי שהפסוק מלמד שהדבר אסור לו להפסק אלא חייב להשאר קבוע כל הזמן. בלחם הפנים היו שתי המשמעויות של המילה תמיד. האחת – "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" – ללא ציון זמן שהכונה שלחם יהיה כל הזמן ללא הפסק לפני ה'. והשניה "ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ד' תמיד" – ללמד שהעריכה חייבת להיות תמיד ביום השבת ולמשמעות זאת התכון רש"י כאן.
(ע"פ באר יצחק)
* * *
"ואת בשר הפר ואת ערו ואת פרשו תשרף באש" (כט יד)
"לא מצינו חטאת חיצוניה נשרפת אלא זו" (רש"י)
וקשה שהרי ישנה עוד חטאת חיצונה הנשרפת בפר' שמיני (ויקרא ט' י"א) ושם פרש רש"י "לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מילואים" ומדוע כאן לא כתב רש"י אלא זו ושל אהרן? אלא נראה הטעם לפי ששניהם הוראת שעה היו ושניהם לא נאמרו בפעם אחת על כן כאן לא הביא אלא אותה הוראת שעה הקימת עתה, משא"כ בפר' שמיני שכבר היו שניהם.
(ט"ז – דברי דוד)
* * *
"וכפר אהרן על קרנותיו... קדש קדשים הוא לד'" (ל' י')
ומדוע לעיל לגבי מזבח חיצון נאמר "והיה המזבח קדש קדשים" (כ"ט ל"ז) ולא נאמר לד'. אלא הענין יובן ע"פ ההלכה שאבני המזבח היו יוצאין לחולין כיון שבאו בה פריצים וחללוה אך כלי שרת לא יוצאים לחולין ע"י פריצים. ובמסכת זבחים נאמר שמזבח חיצון הוי רצפה ומזבח הזהב הוי כלי שרת ולכן לגבי מזבח זהב נאמר קדש קדשים הוא לד' שאינו יוצא לחולין ע"י פריצים ובמזבח חיצון המתחלל ע"י פריצים לא כתוב בו לד'.
(משך חכמה)