ברור הלכה - "עזב תעזב עמו" בכבישים / יואל בן נון

אם פגעת במכונית תקועה בשל גלגל נקור או כעין זה – האם התחייבת לסייע לבעליה ממצות עזב תעזב עמו, מדינא (ולא מגדרי גמילות חסד!) תיתי לו לר"ש שמואלי שהעלה את השאלה שבזכותה נתגלתה הלכה זו.

בערוך השולחן חו"מ סי' רע"ב ס"ח כותב – "במדינתנו שנוסעים ומוליכים משא בעגלה והסוס קשור בעגלה – אם פגע בעגלה ששקעה ברפש וטיט מחויב לסייע לעגלון לפרוק המשא ולהוציא את העגלה והסוס למקום יבשה וזהו מצוות פריקה, ואחר-כך להטעינו כראוי, וכן אם נפל המשא מהעגלה מחויב לסייע להטעינו וזהו מצוות טעינה. וכן אם נשמר אופן העגלה או היד שהאופן מתגלגל בו מחויב לסייע ולתקן בכל מה דאפשר, וללוותו מעט שיראה שהולכת יפה, וזהו גם כן ממצות פריקה וטעינה".

ננסה לברר במקצת את מקור הדבר.

במצוקת פריקה וטעינה קיימים שלושה גורמים – צער בעלי חיים, חסרון-כיס (הנזק לבהמה עצמה ראה רש"י), וצער-האדם. במצות פריקה אנו מוצאים דרך-קבע את שלושת הגורמים הללו כאשר מתברר בסוגיא (ב"מ ל"א. ול"ב:), ואילו בטעינה יש רק צער האדם וחסרון כיס לעתים (כאשר מפסיד את השוק וכד') כדאיתא בגמ' (דף ל"ב:). יתרון הפריקה על הטעינה משמש סבה לדרוש את יתורי הפסוקים ללמוד שפריקה בחנם וטעינה בשכר.

נראה אם כן ברור שכאשר אין לפנינו צער בע"ח וגם אין חסרון כיס קבוע, דהיינו הנזק הנוכחי לבהמה, ושני אלה אינם קיימים במכונית דרך כלל, אין לנו שום מצות פריקה, והכל בכלל מצות טעינה. אלא שהמנחת-חינוך כתב בעשה דפריקה – "ע' בש"ס ותבין דמצות פריקה אינה מחמת צער בע"ח ומבואר להדיא בש"ס דעל צב"ח מותר ליטול שכר ועל פריקה כדינא אסור ליטול שכר ע"ש "שכן מבואר בגמ' שאם הבעלים אינם רוצים לסייע לפרוק, פטור גם הפוגע מפריקה (אלא אם הבעלים בכלל זקן או חולה שאינם יכולים), אך חייב לפרוק את הבהמה משום צערה, ונ"מ שיכול ליטול שכר, וא"כ אף שצב"ח דאורייתא איננו כמצות פריקה שעושה בחנם, וא"כ ודאי שאין גדרה של מצות פריקה משום צב"ח, ואין צב"ח אלא גורם בקל-וחומר שאפשר ללמוד מטעינה לפריקה ושממנו נלמד יתור-דין שטעינה בשכר, אך פריקה עצמה היא גזירת הכתוב ואיננה תלויה בצער בעלי חיים, ועקרה תלוי בצער האדם, אלא שאם יש גם פריקה וגם טעינה – פריקה קודמת משום צב"ח ובאמת כשמעיינים בענין מתברר שעקר החידוש ביתור הפסוקים הוא שטעינה בשכר ויצאה מכלל כל המצוות שחיובן בחנם כהשבת אבדה, וכן מפורש ברא"ש – "ואע"ג דאסור ליטול שכר על השבת אבידה, דאפילו לרבנן דאמרי טעינה בשכר היינו מיתורא דפריקה, אבל באבידה מידי דאסור ליטול שכר..." (סימן כ"ד), (אך עיין בשטמ"ק ל"א: ותמצא דעה שהפשוט הוא טעינה בשכר, ואף באבידה נותן טעם לחנם, ואין לו כלל דמצוות בחנם והוא תמוה קצת). וכן משמעות התוס' "מי לא עסקינן" (ל"ב:), ואם כן נותרה פריקה כדין כל המצוות שבחנם ורק בטעינה יש לימוד מיוחד שמקבל שכר אפילו אם הוא פנוי ואינו עסוק במלאכה, ואין לו שום הפסד, ואם כן רק מה שבכלל טעינה כלול בזה, ולא כל פריקה שאין בה צב"ח או חסרון כיס תחשב טעינה, וזה שהתירו ליטול שכר במקום שפטור מפריקה (כגון שהבעלים משתמטים בעצמם אע"פ שיכולים, או בנכרי במקום שאין איבה, או כשהעמיס הבעלים על הבהמה יותר מכדי משאה, והוא שפשע) וחייב לפרוק רק משום צער בעלי חיים דהוי דאוריתא, שגם זה חריג מכלל המצוות, מסביר המנ"ח (שם) על יסוד דברי הנמק"י בהיתר זקן, שהוא משום שצב"ח נדחה בדרך כלל מפני צרכי האדם ואף רווחיו דאילולא כן היה אסור לעבוד בבהמה, ואף בזה מגביל זאת הרא"ש (סימן ל') – "שאם ניתן לו שכר יכול לקבלו" – ולא שיצער הבהמה עד שישא ויתן עמו, ואין זה כטעינה שיכול לדרוש מלכתחילה כד' הרא"ש (בסי' כ"ח), והנמק"י בסוגיין (בשם הרמב"ם ואיננו לפנינו). (המנ"ח לא ראה דברי הרא"ש אלה, והפריז קצת על המידה בענין זה, שיכול גם לדרוש שכר בצב"ח, עיי"ש.)

אלא שכל זה תלוי במחלוקת, שהרי הנמק"י הביא דעת הר"ן להיפך מד' הרא"ש שפריקה הוא דין מיוחד שחייבים לעשות בחנם אפילו מי שעסוק במלאכתו ומפסיד, ודוקא טעינה היא כדין כל המצוות כולן – "ואינו מחוור בעיני הרב רבינו נסים ב"ר דכיון דאיכא בפריקה צער בעלי חיים אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם, אבל טעינה הויא כשאר אבידה שבשכר כל שלא היה בטל, אבל אם בטל – בחנם" ומה שנוטל שכר כשאין הבעלים מסייעים עמו הוא קנס שקנסו אותם, ואם כן גם השכר שנוטל המדדה, וגם שכר הטעינה הוא רק במי שנגרם לו הפסד (ואינו נוטל כל ההפסד אלא מה שהיה מוכן ליטול ולעסוק בטעינה כדין השבת-אבידה – ל"א:), ואין שכר כלל לפורק אפילו כשיתר על משאו דחייב "רק" משום צב"ח דזהו גדר הפריקה למ"ד צב"ח דאורייתא (וכן הלכה!) ורק כשבעלים משתמטים מלסייע, קנסו אותם לשלם, ומשמע כן גם ברש"י – על כרחו יטול שכר, (וברש"י משמע כשיטת הר"ן גם בד"ה לומר לך פריקה בחנם ובד"ה מדברי שניהם ודוק).

ברור שהר"ן למד את שיטתו ממהלך הסוגיא לפי פריקה היא המיותרת שאפשר ללמד בק"ו ואם כן צ"ל החידוש שפריקה בחנם והיא רק משום צב"ח, וסייעתא לדברי וגם מלשון הגמ' (ל"ב:) "ואי אמרת צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת (בבהמת נכרי) עזב תעזב מבעי ליה" – כלומר שהגמ' הבינה שצב"ח ופריקה היינו הך אם צב"ח דאורייתא.

לעומת זאת מסבירה שיטת הרא"ש היטב מדוע לשון המשנה (ל"ב) – "מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון, ר"ש אומר אף לטעון" וע"ז מקשה הגמ' מיד מן הפסוק "הקם תקים" ואומרת – "אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר, ר"ש אומר אף לטעון בחנם" ומדוע הוציאה המשנה בלשון שאין מצוה בטעינה לת"ק (והגמ' אפילו לא מתקנת גירסת המשנה אלא רק מסבירה אותה ודוק), אלא ודאי שאין טעינה מצוה כשאר המצוות שהרי בשכר היא וכמלאכה דמיא, אלא שחייב בה הפוגע ואינו יכול לומר שישכור פועלים, כי הוא נתחייב בסיוע ועליו הטילה התורה להיות הפועל, כדאיתא בתוס' (ל"א: ד"ה אבל הני תרתי), אבל מצוה מן התורה כצורתה היא רק פריקה ולא טעינה, וזהו לשון המשנה, ומשמע מדברי הרא"ש שמכאן הוציא שיטתו (עיין בסי' כ"ח וכ"ה). ראיה לשיטתו גם מר' יוסי הגלילי שסובר צב"ח דרבנן ובכ"ז פריקה בחנם וע' בתוס' ד"ה מכלל.

יוצא לנו אם כן דכל היכא דליכא צער הבהמה כמו בנידון דידן הוא מחלוקת הרא"ש והר"ן, דלפי הרא"ש וכן' התוס' יש מצות פריקה גם כן ולפי הר"ן אין כאן אלא טעינה בלבד, *(וצ"ע לפי הר"ן במקום שיש חסרון כיס, כמו נזק למכונית ממשא שנתרופף דלפי הגמ' הוא גם כן גדר של פריקה, ועיין בתוס' ד"ה "מכלל" ואולי הר"ן סובר שענין חסרון כיס לגמרי נדחה וצ"ע). אולם אין הבדל גדול למעשה שכן לשניהם יהיה חיוב פריקה בכגון דא ככל המצוות שעקרוב חנם, ואם נגרם לו הפסד מלאכה – נוטל שכר – אלא שהרא"ש קורא לזה פריקה והר"ן קורא לו טעינה, אולם ימצא חילוק ביניהם בטעינה ממש, דלהרא"ש בשכר מלא, ולהר"ן גם וזה ככל המצוות.

נראה גם שהחינוך סבר כהרא"ש שכן מביא במצוה תק"ו – "או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו", מה שלא הובא בשום פוסק כי אם ברלב"ג פ' משפטים, וברור שאין כאן כי אם צער האדם, והמנ"ח מביא מקור לזה ממעשה דר' ישמעאל ברבי יוסי (ב"מ ל':) שפגע בנושא משאוי של עצים שעמד לפוש וביקש להטעינו, ושילם לו ר"י בר"י את ממיר העצים עיי"ש והוא מובא בהמשך לדין זקטן בטעינה, ואם כן אף שצב"ח משמש גורם בלימוד ק"ו וגם בהקדמת פריקה לטעינה, אין גדר פריקה כי אם צעד האדם, להרא"ש וסיעתו וגם לספר החינוך בניגוד לר"ן שמביא הנק"י, אלא שהרמב"ן מביא שיטת הר"ן בלשון אחר, שהעקר הוא צער האדם, וכשיש צב"ח מצטער יותר, ולפ"ז ירדה הוכחה זו. ואם יבוא מישהו לטעון שתיקון עגלה או מכונית אינו גם בכלל מצות טעינה כיון שאיננו טעינה בצורתה, בזה ודאי אין ממש, דאטו אם נפל החמור מחמת פרסה שנדלדלה או פצע, כל היכי שאפשר לתקן ולסייע בתיקונו ואפילו זמנית עד שיגיע לישוב, אין בו משום טעינה מכיון שצריך לתקן קודם הטעינה – הא ודאי ליתא, ועוד יותר פשוט ומצוי שבכלל "הקם תקים" תיקון האוכף וכד', וזהו אם כן פשוט שאינו צריך לראיה שהוא בכלל טעינה לפחות, ורק כדי לא ליתן פתחון פה אזכיר בדרי החינוך (ק"ב) – "שהוזהרנו שאם נראה אחד שנפל לו חמורו... מכובש המשא או בסבה אחרת, או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו שלא להדיחו בדרך..." ואין בזה ספק, ולכל היותר אפשר להתלות בריטב"א שצוטט בשטמ"ק דיש צב"ח גם בטעינה, אך הוא קשה מאד, כדלעיל.

ובדברי הרמב"ם יש לעיין שמהלכה א' (פי"ג מהל' רוצח) משמע שצב"ח הוא מצות פריקה, שהרי ביתר על משאו הראוי חייב לפרוק לרבנן משום צב"ח אלא א"כ סובר הרמב"ם לקיים את הדיוחי שבגמ' שזו מחלוקת דרשות, ואינו נראה כ"כ שהרי פסק הרמב"ם מפורש צב"ח דאורייתא (הל' שבת פכ"ה הכ"ו) בעקבות הרי"ף ם' מפניו, (עיין בכ"מ הל' רוצח, ובמנחת חינוך שהתפלפל בזה), אך מהלכה ב' נראה שעקר הוא האדם שנבהל בטעינה וגם בפריקה, ומהלכה ט' משמע שלא נכנס להזכיר פריקה בבהמת נכרי שמחמר אחריה, משום צב"ח משום שהוא הלכה נפרדת, כמו איבה, ואינה שייכת למצות פריקה, וצ"ע.

אפשר גם לצרף לענין זה דברי התוספתא (ב"ק פ"ב) חמורים שהיו רגליו של אחד מהן רעות אינם רשאים לעבור עליו. נפל "רשאים לעבור עליו" ומשמע לדרוס ע"ג החמור ממש, ובדרך צרה מאד, וכן גירסת הרי"ף והרא"ש והראב"ד, אבל הרמב"ם (פי"ג מהל' רוצח הי') גורס – "חמרים שרגליו של אחד מהן רעועות אינן רשאים חביריו להקדים ולעבור מעליו, נפל 'רשאין לעבור מעליו" היינו שאסור להניחו יחידי ולעבור על פניו כשהולך לאטו כל עוד יכול ללכת, וכן פסקו הטור והשו"ע (עיין כ"מ על הרמב"ם נגד הראב"ד, ואינו קשה כ"כ כדלעיל וכבר תירצו כן) ועל זה אומר השמ"ע (חו"מ סי' רע"ב ס"ק כ') – "פי' כשסיעת אנשים הולכים בדרך כל א' עם חמורו, כולם טעונים או אינם טעונים, כיון שנתחברו לילך ביחד ואירע שרגל של חמור א' הוא רעוע מחמת מכה שאינו יכול לילך כ"כ במהירות, אין חביריו רשאים ליפרד עם חמוריהם ולהניח זה עם חמורו לבדו בדרך אם לא שנפל ואינו יכול לילך כלל (דלא כלבוש, עיי"ש), אזי אין צריכים להתעכב בשבילו יותר מדי, ומכאן יש ראיה שבני עיר אחד שנסעו יחד ג' ד' אנשים על עגלה זו, וג' ד' על עגלה אחרת, וכן הרבה עגלות ונצטרך לעגלה אחת לתקן דבר אחד, בעגלה או בסוסים שבעגלתו ולשהות עבור זה קצת בדרך שגם בני עגלות אחרות ישהו עמו ולא יניחוהו לבדו כמו באנשים עם חמוריהם". כמובן שאין ילהביא ראיה מכאן שאין עוברים ושבים אחרים חייבים לעצור ולעזור לתקן דמיירי כמובן שיכולים לתקן בעצמם, רק שישארו לבדם, ומשמע שהוא גדר של התחייבו שנטלו על עצמם ברגע שיצאו ביחד לדרך, אך יש מי שאומר (הלבוש) שגם זה מכלל פריקה וטעינה, רק שההתחייבות שלהם מכניסה אותם לחיוב פריקהו טעינה גם באופן כזה, ומכאן אפשר אולי להוסיף ראיה אף אם קלושה, בפרט שבזמננו אין נוסעים בשיירות בדרך כלל, ודעתו של כל אחד, שרבים הנוסעים בדרכים וימצא מי שיעזור. אבל חשוב יותר שזו ההלכה נוגעת לטיולים ולמסעות, שאסור להקדים ולעבור על פני החלשים, כל עוד יכולים ללכת, והוא בכלל צער שבין אדם לחבירו ורבו מלספור הפעמים שעברנו כולנו בהלכה זו, והבקי בטיולים יודע כמה צער נגרם לחלשים שעוברים על פניהם, ומוטב שלא יצאו לכתחילה, אך משיצאו כבר נתחייבו כולם בקצב שלהם, אלא אם הם מוחלים ויש לעיין בזה במסעות בצה"ל מדין מלך, אם המפקד רוצה ללחוץ על החילים אם כי בדרך כלל תפקידים מפקדים שישארו חלשים לפנים.

ובענין הראשון – נתברר דינו של ערוך-השולחן, והוא נ"מ לכל הנהגים שמי שפגע בחבירו בדרך ומכוניתו תקועה והניחו נבהל ולא הקים עמו ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה (על משקל לשון הרמב"ם), וכמובן כשיכול לסייע וכאשר הבעלים מסייעים אם הם בריאים – אלא אם כן יש לו הפסד מלאכה שפטור לכתחילה, ואם עצר ועזר יש לו שכר (ומן הסתם אי אפשר לנו להכניס ראשנו בין הרא"ש והר"ן ולתבוע שכר כתנאי לעזרה ויש לעיין בזה*), ואם עוצרים אותו הבעלים ומקבלים עליהם לשלם הפסדיו, ודאי שחייב לעזור, וכן פטור בזקן ואינה לפי כבודו והכוונה לאחד שאינו מתקן בשל עצמו משום כבודו = גמ' ל':, ומכל מקום מדת חסידות לעזור אפילו היה נשיא גדול (רמב"ם שם ה"ד), וכל זה בפוגע שהוא במרחק של ריס (והוא 266,66 אמות – רמב"ם שם ה"ו שהם כ-130 מ'),ו חובה ללוותו אח"F עד פרסה (כ-4 ק"מ) לראות שהכל כשורה, ובנכרי חייבים במקום חשש איבה או חילול השם (היינו שיאמרו עלינו – עם ה' אלה!), והכל כפי פרטי המצוה המבוארים בחו"מ סי' רע"ב – ומצוות אלה שכיחות ומצויות, כידוע.