תכלית מעשה שמים וארץ / אהרן קופרמן

לוקט מתוך "סידורו של שבת".

יתר השאת ויתר העז למלכנו על כל הטובות וברכות אשר גמלנו, והפליא עוד יותר לעשות עמנו את יום קדושתו להנחילו, והוא יום שבת-קדש – עוזנו ותפארתנו.

בתפילת שבת אומרים: אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ – וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. הפרש והבדל יש בין שבת קדשנו משאר מקראי קדש. צריך להבין מה הבדל קדושה יש בין שבת ויוה"כ, או בין שבת ושלשו רגלים? הקדוש בעל המחבר "שערי גן עדן" הרחיב דעתו וכתב: יום השביעי הוא קדוש וקדושתו היא מעצמו בלי שום סיוע ממעשה תחתונים. אין להחליפו לזולתו או לקדשו ע"פ בית דין, כשאר המועדות וראשי חדשים המקודשים ע"י בי"ד, אלא בשבת נאמר: "ויקדש אלוקים את יום השביעי" – היינו, שהוא קדוש מפי הקב"ה – "כי קדוש היום לאדוננו", ולא "מקרא קודש" כפי שרגילים לומר בשלוש רגלים. ולכן בשלושה רגלים וראשי חדשים מסיימין הברכה – "מקדש ישראל והזמנים, או מקדש ישראל וראשי חדישם", כי המה תלוים בקביעות ע"פ בי"ד, מה שאין כן יום השביעי מסיימין – "מקדש השבת" לבד – כיון שלא עם ישראל הם המקדשים יום זה כי קדוש הוא מפי הקב"ה. לכן באמת כל הכוונות של שבת מתפילת ערבית ועד מוצש"ק אינן כמו בשאר הימים והזמנים שע"י תפילותינו וכוונותינו (היינו התערותא דלתתא) אנו מתעלים ומגיעים למדרגות הגבוהות של אותם ימים, אלא הכוונות בתפילות שבת אמורות להביא אותנו למדרגה של קדושה הנמצאת באותו רגע של שבת. וזוהי כוונת הפסוק "לעת ערב" – שהיא תפילת ערבית המכוונת לאותה הקדושה הנמצאת בערב שבת, והפסוק – "והיה ביום השישי והכינו את אשר הביאו..." שהוא מכוון כנגד הכנת שבת שהוא תוספת חסד שמוסיפין מחול על הקדש.

על המעלה הנפלאה הזאת שיבח דוד המלך ע"ה ואמר: "מזמור שיר ליום השבת... כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידך ארנן". היינו, שאתה בעצמך שמחתני בפעלך – במה שאתה לבד פועל בשבת ללא אתערותא שלי, ואני רק לפי מעשה ידיך – כפי התחלקות קדושת הזמנים שבכל רגע ורגע – כן ארנן.

לפי הדברים הללו צריך לפרש מאמר הכתוב – "זכור את יום השבת לקדשו" – לא שנהיה אנחנו מזכירים לקדש את השבת מצדנו כיון שהוא קדוש בעצמו, אלא שעלינו לזכור בכל שעה ושעה ביום השבת ערך מעלת מדריגת הקדושה שהוא מקודש בה. ועוד נאמר: "המנחיל מנוחה לעמו ישראל" – הכונה בזה שהוא מנוחה להם שאין צריך להתקדש ע"י ישראל, אלא מימילא באה אליהם הקדושה מאת הבורא יתב' בבחינת הירושה הבאה לאדם ממילא, שלא מצד פעולת מעשה ידיו, והנחיל לנו ה' המנוחה והנחלה ביום שבת קודש.

על כל אלו צריך טעם טוב ונכון מדוע מצות שבת שהיא תכלית מעשה שמים וארץ נתנה דוקא במרה ולא במעמד הר סיני כפי שהגמ' בסנהדרין נ"ו ע"ב אומרת: "כאשר צוך ה' אלוקיך". ואמר ר' יהודה: "כאשר צוך" – במרה. להבין את התשובה, צריך לראות כיצד ובעבור מה התגלה ה' לעם ישראל בהר סיני. בהתגלות זו נאמר – "כה תאמר לבית יעקב... אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". נסוב מאת ה' שתהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וזאת בכדי שיתרצו ב"י על קבלת התורה ויענו נעשה ונשמע. בהתגלות זו היו צריכים התעוררות מלמטה, היינו, מעם ישראל, ואז יצאה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, עושי דברו שמקדמין נעשה לנשמע. לכן יתברר גם מדוע בפרשת יתרו לפני התגלות ה' היה דו שיח בין משה והקב"ה על הסכמתם והבנתם של עם ישראל לקבלת תורה. שקודם כתוב: "וישב משה את דברי העם אל ה'", ותוך כדי שה' אומר למשה – "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" – נאמר שוב: "ויגד משה את דברי העם אל ה'". כל שאת כדי להדגיש את הסכמתם ורצונם של ישראל לקבל תורה- כלם כאיש אחד בלב אחד – בטרם שה' יתגלה אליהם ויתן תורתו. הנה ראינו שכדי לקבל את כל התורה ומצוותיה צריכה שתהיה הסכמה והתעוררות מצד העם תחילה.

אבל במצות השבת שמאליה נעשית קדושה, אין צריך הסכמה והתעוררות מצדינו ולכן לא הוצרך ה' לשאלת פינו והקדים ה' את נתינת השבת במרה על מנת לזכותינו – שנבין שהיא כנגד כל התורה ועולה על כולנה – שאין צריך להסכמתינו ולחייבנו למצות השבת כדי שתהיה קדושה – אלא הקדושה באה מאליה.

וראוי לתת עוד טעם על מה שבת במרה נתנה ומנין זכו ישרלא להכרת האהבה הזאת לענות נעשה ונשמע בדרך שהמלאכים משבחים לה'. וזה על פי משל לאחד שהיו לו הרבה רפואות למכור ובמקום מגוריו לא שעו לו. שמע שישנה מדינה אחת אשר שם תחלואיה רבים על האנשים והלך לשם. ישב יום יומיים ואף אחד לא פנה אליו, אף שהכריז מאן בעי סמא דחיי. ראה שכך אף אחד לא שם על ליבו, הלך לאיש אחד שתחלואיו רבים ורפא אחת מתחלואיו לגמרי, ראה האיש שהצליח הרופא לרפאותו ממחלה אחת שכר אותו בכל הון על מנת שירפאהו מכל התחלואים. כאשר ראו זאת אנשי העיר מיד באו אליו כלם ונתעשר מאד. כמובן שהאיש הראשון זכה מכלם שנתרפא בחינם והנמשך כן הוא: הכל אמור על התורה, ועוד יותר ממה שאמור. שהרי נאמר: "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא", ואומר: "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'", כי כל הברכות של כל העולמות נמצאים בתורה. והנה ה' הנותן את התורה אמר למשה להשיב למלאכי השרת כששאלוהו מדוע ניתנת התורה לבשר ודם, והשיב להם משה: כלום קנאה יש ביניכם, יצה"ר יש ביניכם?... ואין אתם צריכים לה! אלא התחתונים המרוחקים מאור פני המלך זקוקים להארה ולהצלה מיצה"ר ומשאר מצוקות. וה' שחשש כי ייתכן ובנ"י ימאנו לקבל את התורה מאחר והיו שקועים מאות שנים ב-מ"ט שערי טומאה, ואין הם יודעים את מתק נופת צוף טעם תורה, ומה גם שקודם לכן ה' סבב את כל העולם ומאנו לקבל את התורה, כפי שנאמר: "זרח משעיר למו הופיע בהר פארן..." – כך גם ישראל ימאנו – לכן תפס הקב"ה ולקח מצות השבת מכל מצוות התורה ונתן לנו וציוונו עליה במרה קודם בואו להר סיני. לאחר קיום מצוה זו טעמו ב"י את נעמה וראו כי טוב ה' במצוותיו ונחמדים הם מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ולא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה (ילקו"ש), לכן התקרבו ישראל בעצמם לקראת קבלת תורה בהר סיני וענו פה אחד "כל אשר דבר ה' נעשה". אמנם לבסוף כפה ה' על ישראל הר כגיגית, אבל את ההסכמה הראשונית היו צריכים ישראל להראות. עתה הפסוק – "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" מקבל משמעות חדשה לגמרי – נתן ה' בהתחלה לקח טוב – דבר הראוי להיות במחיר כסף – ושבת שמה, וזאת בכדי שאח"כ "תורתי אל תעזובו" – שקבלו אח"כ תורה בסיני ולא יעזבוה.