מדבר שקר תרחק (ב) / יואל בן נון

הבאנו כמה מקורות לענין שקר סתמי שאינו בכלל איסור שקר מן התורה, שהוא רק בגורם רעה לחברו או בבית דין, ואסור מדברי קבלה, משום גדרי מוסר – חנוך גרוע – ויש החולקים על כך בהחלט, ומניחות שדוקדק של בדיון בין ב"ש לב"ה לגבי כלה, נראה שבית הלל מתירים לשנות, רק מפני דרכי שלום, והוא היתר שנלמד מפסוקים, ויש דעה בגמ' שאף מצוה לשנות מן האמת מפני דרכי שלום.

אך אין להביא ראיה דמותר מדינא שקר סתמי, שאין בו נזק או תועלת, מהמקרים שבגמ' שחכמים שינו דבריהם ותלו הלכות במי שלא אמרום כדי שיקבלו מהם (ערובין נ"א.; קידושין מ"ד.; פסחים כ"ז. ועוד) וכיוצא באלה, דממילא יש לנו מקרה בשמואל ששינה מן האמת לכאורה (חולין קי"א:) ואמר לר' אלעזר שרב חזר בו מדעתו בדין דגים שעלו בקערה לאלכם בכותח ואכל אצלו ולפי זה, רצה להאכילו לר"ת, ואילו רב הכחיש שחזר בו, וחס ושלום לא האכילו שמואל דבר איסור לפי דעתו, ושקר זה יכול היה לגרום לכאורה להכשלתו של ר"א במה שנוהג איסור כרב, ובודאי בכלל שקר, שהרי גורם רעה, ואכן שואל זאת המהרלב"ח (סי' קכ"א) – "וזה בעיני דבר קשר מאד שיוציא שמואל דבר שקר מפיו להחזיק דבריו במילתא דאסור כפי הנראה ואע"ג דאיכא דוכתי טובא! (נזיר נ"ט.; יבמות י"ז.; ברכות מ"ג:) – ומישב בכמה דרכים שלא היה זה שקר דשמואל באמת חשב שרב חזר בו, ואחריו הפר"ח (או"ח סי' תצ"ו אות כ"ג)... והמהרשד"ם (יו"ד רכ"ז) האומר – "ובהא נסתלקו כל הדחוקים ואין בזה גנאי ולא זרות היכי נפיק שקרא מפומית דשמואל הואיל ותכלית השקר אינו אלא לעמוד על האמת כנזכר בדרך נסיון להוציא מלבו מאי דקפיד עליה" דר"א לא סבר כרב אלא חשש לכבודו, ושמואל הקפיד על זה וכלל זה שמותר לשנות כדי לעמוד על האמת ולהעמידה, מישב את כל המקרים הנ"ל, ע' שדי חמד ערך שקר.

אמנם בדבר-יהושע בעצמו מביא הוכחה נגד דבריו הראשונים ששקר סתמי אינו בכלל איסור תורה – מדבר שקר תרחק- מדברי ההגה"מ והמרדכי המובאים ביו"ד סימן ת"ב סי"ב, שאין חובה להודיע לאדם שמת קרובו אם אינו יודע מעצמו, אך אם שואל אין לשקר לו משום מדבר שקר תרחק, וכן כתב בשאילת יעבץ ח"א סימן ה' – "והא נמי (כל הוראת דין שחיב תלמיד להעמיד את רבו על טעותו אם טעה), נפקא מקרא דמדבר שקר תרחק דכיי"ל כל דבר שקר ואפילו מילי דעלמא בכלל כדאיתא פ"ב דכתובות כ"ש מילי דאורייתא", ובשו"ת הרמ"א (סימן י"א) האריך להוכיח דלהציל ממחלוקת מותר לעבור על עשה וגם על לא תעשה של תורה, על סמך הגמ' ביבמות (ס"ה:) – "למדנו מכאן דמותר לשנות מפני השלום ומותר לעבור על מדבר שקר תרחק, גם דוחה לאו שבתורה, שהוא לא תעשון כן לה' אלקיהם שהוא אזהרה למוחק השם (מכות י"א)", וכמותו בדיוק אומר בעל הקרבן-עדה על הירושלמי (רפ"א דנדרים) – שאני התם, מפני דרכי שלום התירו אפילו איסור דאורייתא, אפילו בדבר שלוקין עליו (ואף שנדחתה שם ההו"א גבי מודר הנאה ומה שהקשו עליהם מדברי התוס' פסחים נ"ב. ד"ה ממקום וע"ז כ'. ד"ה ר' יהודה, כבר תירץ בדבר-יהושע לחלק בין מחלוקת קיימת למחלוקת צפויה, והוא פשוט לפי ההמשך. וגם השדי חמד מביא שיש חזקה שאין אדם משים עצמו רמאי – "דהא ודאי העושה רמאות לכל הפחות הוא עובר מדרבנן, והרי פשוט שגם בדרבנן אמרינן אין אדם משים עצמו רשע" (מערכת האל"ף).

(אבל אין להביא ראיה מתוס' ב"ב צ"ד: ד"ה הכי השתא, דהוא בשטרות, אפילו אם אין נ"מ, וגם לא כ-ב"ב פ"ב, דמיחזי כשיקרא אסור כיון שהוא במקדש, ואף בתפילה חששו שימצא שקרן – או"ח סי' תקס"ה ס"ג).

ומאידך יש ראיה ממה שדנו כל-כך הרבה מתי וכיצד מותר לשנות מן האמת, ודוקא בג' דברים אלו – מסכתא, פוריא ואושפיזא (ב"מ כ"ג:), וכן בדרכי שלום, וכבר הזכרנו שלד' הרי"ף בדרכי שלום מצוה ובאלו רשות, וכ"מ ברמב"ם ע' סמ"ע חו"מ ס"ס רס"ב) אף לרש"י גם בג' דברים ראוי לשנות משום שהן מדות טובות כענוה, צניעות וגמילות חסד, וכן פסקו הט"ז והמג"א (או"ח ס'י תקס"ה ס"ו), וכל מי שהעידו עליו עדים שמשקר חוץ מאלו, אין מחזירים לו אבידה בטביעות עין (שאינו נאמן, כמובן), ויתר מכל זה בא בעל ספר חסידים והגביל את ההיתר של דרכי שלום בשתי הגבלות – האחת בשכבר עבר הדבר שבגללו משנים (סי' תכ"ו) (ובזה יש לדון במקרה שמואל ושאול!) – והביאו המג"א (או"ח סי' קנ"ו, והחת"ס ח"ו סי' נ"ט), וזה כעין שחלקנו למעלה גבי מחלוקת קיימת וצפויה, והשנית, שלא לעשות מלאו הן ומהן לאו (וחולק כנראה על רש"י – ב"מ כ"ג:), אלא "יעסוק לשנות כדי שלא יהא נראה כל-כך שקר" (סי' תרמ"ב וסי' תתרס"א), ויותר מזה ראינו גבי כלה שבית הלל תירצו שיש מובן אמיתי ל"נאה וחסודה" ואינו שקר מוחלט, רק שינוי, וכן הובא בפוסקים באבן העזר סי' ס"ה, והם הם דברי אברהם אבינו בהתנצלותו לאבימלך – בראשית כ' י"ב, והגדיל לעשות הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית י"ח י"ג) שהקב"ה לא שינה כלום בדבריו לאברהם רק השמיט "ואדוני זקן" – "ואני זקנתי הוא פירוש אחרי בלותי, ודבריו אמת, אך מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה ואדוני זקן, כי היה ראוי שיאמר "ואני ואדוני זקנים" כי שרה בשניהם תצחק", והביאו החתם-סופר (שם), ומכל אלה מחוור כשמלה דכל שקר הוא בכלל איסור תורה, אלא שנלמד מריבוי, וכנגדו יש מיעוטים בענינים שונים כנ"ל, ואף כי רבנו יונה סובר אחרת כנראה. (ובדבר-יהושע הזכיר גם שו"ת מחזה אברהם במפתחות לסי' מ"ט בשם היראים החדש סי' רל"ה.)

ובהבטחות ממון בשקר, נחלקו רב ור' יוחנן (ב"מ מ"ט.) אם דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, ולד' ר' יוחנן יש, וכן נפסק (רמב"ם הל' מכירה פ"ז ה"ח) וצריך לברר גדר איסורו (דלד' הר"ש סוף שביעית אין איסור), אבל אם התכוון בשעת המשא-ומתן בדבריהם שלא לקיים על זה לומדת הגמ' מיתור של "הין צדק" שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק עכ"פ בשעת מעשה – שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב, ופסקוה הרי"ף (בסוגיא) הרמב"ם (הל' דעות פ"ב הל' ו' ובלשון איסור!), וכן בירושלמי שהביא הרי"ף, שבשעה שאומר צריך להיות בדעת גמורה, ולד' הנמק"י (שם) עובר בעשה דאורייתא (הין צדק). מי שמדבר אחת בפה ואחת בלב, ואף בחזר בו לאחר מכן (בעקבות שינוי השער למשל) מהבטחתו הוא סובר שמחוסר אמנה נקרא שאינו עושה מעשה עמך כיון שמדבר כזב, (ודלא כהר"ש סוף שביעית הנ"ל) ושארית ישראל לא יעשו עולה, הרי שגדר האיסור הוא הכזב והשקר במי שאינו עומד בדיבורו, ואפשר שיש לצרף דברי הנמק"י גם לענין הקודם של שקר סתמי, אך מדברי המאירי (ב"מ שם) אפשר לדון להיפך, דהוא זילותא ומדה מגונה, אך לא איסור גמור.

* * *

סוף דבר מצינו מפורשות בכלה רבתי דגם לבית הלל – כל שקר אסור מדינא דקרא, והמדרכי והגה"מ גבי אבל, ונפסקו דבריהם בשו"ע, וכן פסקו הרמ"א וקרבן-עדה, וחתם-סופר ע"פ הרמב"ן והיעבץ, וכ"מ המהרלב"ח ובמהרשד"ם במה שדנו במקרהו של שמואל, ובשדי חמד,ו כן משמעות כל הפוסקים שדנו בסוגית שינוי של תלמיד חכם, והמגן אברהם ע"פ ספר חסידים, ואולי גם נמוקי-יוסף גבי דברים שמחוסרי אמנה, ואף אם מצאנו רבינו יונה, ויראים ומאירי שנראה אחרת מהם, קשה לזוז מכל אלה ומהוכחותיהם, ועל הראיות שכנגדם אפשר להערער, כנ"ל.

עוד אפשר להביא דברי החינוך ב"לא תשא שמע שוא", שמלבד "דבר שקר תרחק" גם עובר המשקר בעשה של "והלכת בדרכיו" שמחייב להתנהג בחסד, כל שכן באמת, דחותמו יתברך אמת – כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל אין דבר מאוס ממנו והמארה והקללה בבית כל אוהביו מפני שהשם אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שהוא רחום ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב חסד, אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו ממש הטובות והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא היפך מדותיו. (והוא שאמרו חז"ל (סוטה מ"ב.) – כת שקרנים אינם מקבלים פני שכינה.)... ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר אזהרות...

וביחס לשקר בשתיקה שהתיר ב"דיני צבא ומלחמה", איני יודע אם הוא פשוט, דלכל אלה שאוסרים כל שקר גם שאין בו הפסד או תועלת מן התורה (וכאן הרי יש תועלת בודאי), הרי נזכר בגמ' (שבועות ל"א.) גם דרך לעבור על מדבר שקר תרחק בשתיקה גמורה, שבא לבית-דין ומראה עצמו כעד כדי שיבהל השני ויודה, אמנם שם עושה מעשה בבואו, אך גם בעניננו עושה מעשה להתיצב למסדר נשק, אבל להרמב"ן שהזכרתי (והחתם-סופר מביאו) הרי שגם מה שהתירו לשנות מפני השלום לא התירו אלא בלשון המשתמעת לתרי אנפי או בהפלגת דברים או בשתיקה, ומכל מקום מוכח מדבריו דהוי שינוי מן האמת מה שהשמיט מדברי שרה, אמנם הט"ז והמג"א פסקו כרש"י (או"ח תקס"ה ס"ו) דבמקום שראוי לשנות, ראוי גם לשקר לגמרי והמג"א הביא מריב"ל ששיקר משום ענוה (כתובות ע"ז:), אך מכל מקום נלמד מן הרמב"ן ששתיקה והשמטה חשובה גם היא כשינוי, ואינו מור בדרך כלל, ואולי יש הבדל דכשמדבר ומשמיט, משתמע שקר מכללא, כדברי התוס' בכתובות (י"ז. ד"ה כמות שהיא) משא"כ כששותק לגמרי וגם אינו עושה כלום, ועדיין היא צריכה לפנים, ובפרט יש לדון בשאלה כללית כמו "מי לא ניקה את הנשק" לא במסדר רגיל, שאינו מצפה לשמוע כלום, ומתכוון לחסוך לעצמו את טורח הביקורת, אלא במסדר כוננות ובאופנים דומים, שמצפים בהם לתשובה רצינית, אם מותר לשתוק, אפילו אם מנקה תיכף, ובפרט על מנת להנצל מעונש – ובכל האמור לעיל יש להשאל במי שמוסמך לפסוק כמובן – ולסיום אעתיק את דברי החתם סופר בענין זה, אשר כאילו נאמרו כיום. (ח"ו סי' נ"ט).

"והוה יודע כי הרבה פעמים הפכתי בהם ומהם ומהמונם ואמרתי להשמר מהם ולעשות העקוב למישור, ואמרתי לברוח מן הקטנה שבתרמיתם ונכשלתי בגדול ממנו, ולא זה בלבד עמי הארץ והמון עם אלא לומדי תורה ואפילו רבנים, כל שאין דובר אמת בלבבו, ולא היושר והצדק מרכבו, הרחק דרכך ממנו, הסר רגליך מנתיבו, והענין הזה אשר אתה בו, קבלו באהבה, ועל כל גל וגל תנענע ראשך, וסוף הכבוד לבוא, כי יושיע ה' עם קרובו..."