הקרח הזה[1] / הרב יהודה שביב

כשהעריך בן עזאי עצמו אל מול חכמי ישראל קרא:

"כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה" (בכורות נ"ח.).

בכינוי "הקרח הזה" נתכוין הוא לרבי עקיבא, כך פירש רש"י. התוס' במקום תמהו - הכיצד מזכירו בלשון גנאי? כן גם לא נסתבר להם שרבי יהושע בן קרחה בנו של ר"ע הוא, על כן מסבירים הם שהכוונה לרבי אלעזר בן עזריה שהיה קרח. אלא שהשאלה הראשונה עדיין במקומה עומדת - וכי לא מוטב היה להזכיר התנא בשמו, מלהזכירו בלשון גנאי?

כי הכינוי "קרח" כינוי של גנאי הוא, ניתן ללמוד מהמסופר בספר מלכים אודות אלישע הנביא.

"...והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח. ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'. ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה בהם ארבעים ושני ילדים" (מל"ב ב', כ"ג-כ"ד).

מהקללה החמורה ותוצאותיה למדים עד כמה חרה לו הכינוי "קרח". (אמנם ראה בגמ' בסוטה מ"ו: מה שדרשו חז"ל ב"קרח", וההסבר שם על הקללה החמורה. עם זאת, לא יוצא המקרא מידי פשוטו.) גם מהמובא במסכת שבת (קנ"ב.) למדו התוס' שקרח כנוי של גנאי הוא, ואותו מין המבקש לצער את רבי יהושע הוא הרי בז לקרחותו (ומדברי התשובה החריפים של רבי יהושע בן קרחה שם, ניתן ללמוד עד כמה חרה לו ביטוי של אותו מין. עיי"ש).

לביטוי של גנאי אין אנו מצפים אף בדברים של אדם רגיל לחבירו, ופה הן מדובר ברבי עקיבא - גדול התנאים; קדוש עליון. וממי באו הדברים? - מהחסיד בן עזאי (בברכות נ"ח: "הרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידות").

בן עזאי הוא זה שהשמיענו כי יש לנהוג כבוד בכל אדם ואדם. הוא שאמר:

"אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה" (אבות פ"ד מ"ב).

הוא הדורש שלא לבוז אף לאדם פשוט, הוא ישתמש בביטוי של גנאי כלפי רבי עקיבא?

הן רבי עקיבא רבו היה (בן עזאי תלמיד חבר היה לר"ע כאמור בבא בתרא קנ"ח:, ורשב"י שם תלמיד ודאי היה, אלא שמהמשנה שומעים שאף חבר היה). מהמסופר בכתובות (ס"ג.) נראה שגם היה חותנו, והכיצד נקט כלפיו בכינוי של גנאי? (אמת גם כנותו את חכמי ישראל ביחס אליו "קליפת השום" צריך להסבר, וכי כך יאה לו לבן עזאי לכנות חבריו התנאים? אלא שבכך כבר עסק בעל "השלה" בספרו, (חלק מסכת שבועות עניני ת"ת)).

לקושי העניין ניתן אולי לפרש, אף אם נראה הפרוש רחוק.

בנגעי הבגדים נכתב בין השאר:

"וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו ונגע לא פשה טמא הוא, באש תשרפנו, פחתת היא בקרחתו או בגבחתו" (ויקרא י"ג נ"ה)

קרחת וגבחת בבגד?

וראה רש"י להסביר עפ"י התורת כהנים כך:

"ולעניין פירושו ותרגומו זהו משמעו - קרחת לשון ישנים וגבחת לשון חדשים כאילו נכתב באחריתו או בקדמותו".

לשון אחרית?

האם אין בזה ביטוי לעניינו של רבי עקיבא? הוא הצופה עד אחרית, הרואה במפולש, ולכן גם בכוחו לשחוק אף למראה שועל היוצא מבית קדש הקדשים (סוף מסכת מכות). הוא שנוהגים עמו במדת הדין כפי שעלה במחשבה לברוא העולם, וכפי שעתיד להיות העולם מונהג בימי האחרית ימי שלוט מדת הדין (ראה מנחות כ"ט:).

"קרח", הוא כינוי נסתר לאותו שנופו נטוי לימי האחרית. רק תלמיד-חבר - חתן, המציץ אף הוא בעולמות נסתרים (חגיגה י"ד:) כבן עזאי, יכל להכיר את עולמו הפנימי של רבי עקיבא, ולכנותו בשם המבטא מהות - "קרח".



[1] פורסם בדף קשר 230.