מדבר שקר תרחק (א) / יואל בן נון

נשאלה שאלה בבית המדרש מהו הגדר ההלכתי של ספור שקר סתמי שאין בו גרימת רעה או נזק למישהוא, האם יש בו איסור מגדרי הלכה, דאורייתא או דרבנן, או מגדרי מוסר בלבד. וכי תאמרו מה איכפת לך, הן השקר נתעב ונאלח לעין כל משכיל (בלאו דע"ד שקר), ומה לי איסורו מנין – הנה זו טענה שאין בה ממש לא בלבד מגדרי לימוד תורה וידיעתה שנתחייבנו בה, אלא גם להלכה ולמעשה שהרי טענה כזו נשמעת ביחס לכמה איסורי תורה במיוחד אלא הנוגעים גם למוסר האנושי בגניבה ורציחה ודומיהן, והגם שחלק מן הראשונים הסכימו שיש מצוות שכליות הרי בעיתו של כל מוסר היא הגבולות והגדרים. הבעיות בכל גישה מוסרית מתחילות בגבולות הרופפים בדרך כלל בין המותר והאסור (כמו שימוש בחפצי הזולת שהוא קרוב אליך, בלא רשותו, אם הוא בכלל גזילה אם לאו) ובהתנגשות שבין עקרונות שונים וסותרים (בהתנגשות שבין חייך וחיי זולתך גבי רציחה, בהבדלים שבין מוסר לרודף, ועוד יותר מזה במלחמה, כידוע) ואף בעניננו קל מאוד להלחם בשקר הגס, הנתעב והנאלח, אך מה על השקרים הקלים והעדינים, ומה במקרה גבולי כגון זה הנדון בספר – דיני צבא ומלחמה – כאשר שואל מפקד, מי לא ניקה את נשקו, וגם זה שלא ניקה שותק, האם דינו כשקר אם לאו, ומתי מותר לשנות מן האמת במצבים קשים וכיצד – לכל זה לא יספיקו לנו גדרי מוסר ולא נוכל לזוז בלא ברור הלכה ומכאן נלמד גם את היחס הכללי בין הלכה ומוסר.

מחלקות רבות לשקר באיסורי תורה וברובן לא נדון, ונזכירן בלבד.

עדות שקר – לא תענה ברעך עד שקר.

שקר בדין ובמשפט – מדבר שקר תרחק.

שבועת שקר, שקר בטענות ממון – לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, שקר במכר – לא תונו איש את אחיו, שקר בלשון הרע – מוציא שם רע, שקר בהבטחות (ובממון), גניבת דעת הבריות בדברים או במעשה, שקר שאין בו נזק לאיש אבל תועלת למשקר ושקר שאין בו לא נזק ולא תועלת. (אלו האחרונים שהמון העם המציא להם שמות כדי לרכך את הגנות שבהם – בלוף, סבון וכד').

נדון כאן בעיקר בשני האחרונים ונגע בדרך אגב גם בהבטחות שקר, ובהזדמנות אחרת בל"נ בגניבת דעת הבריות.

בשו"ת דבר יהושע (סימן י"ט במפתחות) מביא רב אהרנברג את דעת מורו הגאון בספרו טל-תורה (שבת ס"ט:) שהביא מקרבן עדה (ירושלמי רפ"א בנדרים) ומהחתם סופר (ח"ו סי' נ"ט) דבכל שקר איכא עשה זו (מדבר שקר תרחק) והשיג עליהם דאיסור דמדבר שקר תרחק דאסור מקריא היינו שלא יכפול לו בבית דין כדאיתא בשבועות (דף ל':), אבל שאר דברי שקר אף שהענין חמור מאוד, מ"מ אינו איסור תורה בפירוש עכ"ל. והרב אהרנברג שליט"א חולק עליו במקצת ומוכיח ממחלוקתם של ב"ש וב"ה בכתובות (י"ז.) ובכלה רבתי (רפ"י) שאיסור מדבר שקר תרחק ישנו בכל שקר שגורם רעה לחבירו, אבל הסכים ששקר סתמי אינו בכלל איסור תורה ומוכיח מגמ' סנהדרין צ"ז. – אמר רבא מריש הוא ליכא קושטא בעלמא אמר ליה האי מרבנן ורב טבית שמיה דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוי משניה דיבוריה – ואיך אפשר שהיה רק אחד שנזהר באיסור תורה, ואני בעניי לא הבנתי ראייתו דכוונת רבא שאין מצליחים לשמור על זה תמיד כאותה ששמענו – רב בגזל ומיעוט בעריות וכולם באבק לשון הרע (ב"ב קס"ה), ואין ראיה משם שאין איסור גמור בדבר, ועוד הוכיח מיבמות (ס"ג.) שהגמ' מביאה ספור על רב שאשתו ציערתו ובנו שיקר כדי למנוע צער ואמר לו אביו – "ואת לא תעביד הכי שנא' למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו" (ירמיהו ט' ד') ומדוע לא הביא פסוק של תורה, וגם בזה נראה לי שאין ראיה שהרי אין דרכי שלום יותר מזה חוץ מכבוד אב ואם, ואף הקב"ה שינה מפני השלום, וגם שם בין איש לאשתו (בין אברהם לשרה – יבמות ס"ה:). ובודאי שהיה מותר לשנות ולר' נתן (יבמות ס"ה:) אף מצווה לשנות מפני השלום וכן פסק הרי"ף (פ' אלו מציאות) ויתכן שגם הרמב"ם (פי"ד מהל' אבידה הי"ג וע' סמ"ע ס"ס רס"ב – חו"מ), ואם כן יש להתפלא על רב שגער בבנו ומוכרחים לומר כאשר הביא בדבר – יהושע (שם) בעצמו דרב סבר אף באופן כזה שלא לשקר בקביעות (ואז יקשה דזהו ד' בית שמאי בכתובות י"ז. עי"ש בתוס') או משום חינוך ולכן הביא פסוק מדברי קבלה, שלא ירגיל עצמו בשקר.

אך הביא שם דברי רבינו יונה (בספ"א דאבות) – "ואמרו חז"ל שאפילו ספור דברים בעלמא אין לו לאדם לשקר כהוא עובדא דבריה דרב וגו' (יבמות סג"י)... כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר בדבר שאין בה לא הפסד ולא תועלת, גם כי יבוא לדבר דברים של עיקר לא יוכל לומר האמת, כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו." ואף שדחינו הראיה מרב ובנו, הרי ברורה דעתו של רבינו יונה, שאינו אסור מהתורה.

עוד ראיה הביא הרב אהרנברג מהדיון בין בית שמאי לבית הלל לגבי כלה (כתובות י"ז. וכלה רבתי רפ"י) דשנינו שם – כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומרים כלה כמות שהיא וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה. א"ל ב"ש אפילו היא חיגרת או סומא הכתיב מדבר שקר תרחק, א"ל ב"ה – מקח רע ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו – ישבחנו בעיניו. לפיכך ב"ה אומר תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. (ובאמת יש להתפלא מה ענו ב"ה לקושית ב"ש מן הפסוק ע"י משל, וכבר הקשה כן הט"ז אבן העזר סי' ס"ה ס' א', ותירץ ע"פ דרכו, אולם הפשט גלוי ע"פ ההמשך בכלה רבתי).

ובהמשך כלה רבתי נאמר: וב"ה נמי ליכא הכא נאה? (והוא שקר!) דילמא נאה במעישה, נאה מבתי אבות שלה, וחסודה בדנפשיה, דאחזוקי בבישתא לא מחזקינן, (משמע שמבין מלשון חסידות ודוק! וע"ע באבן העזר ס"ה שם בחלקת מחוקק ובבית שמואל בשם הפרישה הבינו כן מעצמם והוא מפורש בכלה רבתי).

וב"ש אומר מי כתיב משקר הרחק – מדבר אפילו סתם! וב"ה אומרים כי אמר רחמנא מדבר שקר תרחק משום "ונקי וצדיק אל תהרוג" (המשך הפסוק), הא לקיומי שפיר דמי, עד כאן. הרי לכאורה שבית שמאי אוסרים כל שקר וב"ה אוסרים רק שקר שגורם רעה לחבירו, מדאורייתא, ומה שהביאו בית הלל גבי מקח רע הוא לענין שקר שאינו אסור מן התורה אלא מדברי קבלה או מגדרי מוסר, וכך מתבאר בהמשך בכלה רבתי שם.

אך באמת אין ראיה גם בזה דגם גבי כלה אין זה אלא מגדר דרכי שלום שמותר לשנות בהם מן האמת ואף מצוה כדאיתא ביבמות (ס"ה:) שהקב"ה בעצמו ציוה לשנות מן האמת אצל אברהם ושרה כנ"ל ובענין שמואל שפחד ללכת וה' צוה לו לשנות ולומר "לזבוח לה' באתי" (שמואל א' ט"ז), ומה יותר דרכי שלום מזה שלא לבייש את המכוערות, ובאמת כך הסביר הריטב"א את דברי ב"ה במקח-רע – "דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק" (חידושיו לכתובות י"ז.) ולפ"ז מובן מדוע סברו התוס' שם דב"ש יודו בלא ספק במשל של מקח רע, דמותר לשנות, ורק בתור תקנה קבועה חלקו על בית הלל – הרי לפנינו שגם לשבח מקח רע הוא בכלל דרכי שלום לד' הריטב"א (ואולי גם התוס'), והדבר מוכח לגמרי בכלה רבתי בהמשך (ותמהני על הדבר יהושע שלא ראה) – ובית הלל מאי שנא דמיתביה ממקח וליתביה מדאורייתא, דתניא גדול השלום שאפילו הקב"ה שינה בו דמעיקרא כתיב "ואדוני זקן" ולבסוף כתיב "ואני זקנתי" ומתרץ ד"לא מיבעיא קאמרי", ובאמת עיקר טענת ב"ה מגדול השלום, ורק מצד שנראה בעיני הבריות "תקנת-שקר" כד' התוס' השיבו ממקח רע, וכן מדויק שם בסיום הדברים.

הרי לנו מפורש שגם לב"ה כלול כל שקר בכלל מדבר שקר תרחק משום שכתוב בריבוי של "דבר" ובית הלל מודים לדרשת ב"ש אלא שהמשך הפסוק "ונקי וצדיק אל תהרוג" ממעט את הריבוי הזה ומשם למדנו להתיר שקר הנחוץ לקיומו של פלוני, ולא שהאיסור הוא רק בגורם רעתו, והוא בדיוק ההיתר של דרכי שלום במובנו הרחב, שהרי אם נדקדק בגמ' ביבמות (ס"ה:) נמצא שהתירו לשנות מפני השלום משום דברים שגובלים בפקוח נפש כדברי שמואל – "איך אלך ושמע שאול והרגני", וכדברי האחים על יוסף בחששם "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את - : כל הרעה אשר גמלנו אותו" וכדמשמע מתשובתו שחששו פן ימנע מהם פרנסה, או במה ששינה הקב"ה בדברו של אברהם שאם היה מגלה מה שאמרה שרה "ואדוני זקן" היה זה בגדר רכילות או לשון הרע (והירושלמי ריש פ"א דפאה השיב ליה רק אבק לשון הרע דאינו גנאי כ"כ). אבל התוס' (ב"מ כ"ג:) כתבו גבי שלשה דברים שבהם ת"ח שמחזירים לו אבידה בטביעות עין משנה בהם מן האמת, והקשו התוס' מדוע לא נזכרו דרכי שלום שמשנים בהם ותירצו שכל שלשת הדברים בכלל דרכי שלום ואינם אלא פרטים שכיחים (ואילו הרי"ף תירץ דבאלו רשות ומשום שלום – מצוה, כנ"ל), הרי שהרחיבו מאד גדרם של דרכי שלום, וכך פירש רש"י את שקרו של הלל הזקן שהביא עולה לעזרה לסמוך עליה ביו"ט וחברו עליו תלמידי שמאי (שנחלק עליו בענין זה), ואמר להם – "נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה" כדי להמנע ממחלוקת ומפני השלום, וכן שמואל הקטן ששקר כדי שלא לבייש את מי שעלה בלא רשות (סנהדרין י"א.) שהוא עצמו לא היה עובר איסור אילו שתק, ואף כאן, בכלה, אלו דרכי שלום במובנם הרחב ולמדנו ממיעוט של "ונקי וצדיק", דלקיומי שפיר דמי, אך לא להתיר בסתם.