אמונה ותפילה (ה)[1] / הרב יהודה שביב

טז. ואני תפילה

בכל שאצרנו עד עתה פגשנו שלשה גורמים: האדם המתפלל, התפילה, הבורא אליו מתפללים. הם כאילו נפרדים זה מזה. משנעמיק יותר נראה כי באמת לא כן.

דומה שלהבנת עומק ענינה של תפילה נוכל לירד אם נבינה מעט למהותו של גדול המתפללים נעים זמירות ישראל, דוד.

באחד ממזמוריו תהילותיו, בו עורך הוא חשבון נוקב עם אויביו, אומר דוד:

"תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה". (תהילים קט, ד)

לא אמר "ואני התפללתי" או "ואני מתפלל" אלא "ואני תפילה" כאילו תפילה מתטאת את כל כולו, כל מהותו, הוא ותפילה חד.

מה משמעות הדבר?

מטבעו של אדם; כאשר צרים לו סביב ואויבים רבים מבקשים להכותו, אז מתכנף הוא אל תוכו, מכנס פזוריו, שב אל עצמו ומחזק כוחותיו העצמיים. עת צרה, היא העת בה מתגבשת אישיותו של האדם ומתעצב אופיו. שעה קשה מעין זו מזדמנת לו לדוד, מוקף הוא אויבים, סכנתם של אלה גדולה ביותר, באשר נראו קודם כאוהבים ועתה גומלים הם לו שנאה תחת אהבה "תחת אהבתי ישטנוני". אז מעיר הוא על עצמו "ואני תפילה". מהי תפילה?

* * *

מפי כתבו של המהר"ל למדנו:

"כי התפילה היא הדבקות בו יתברך, שהאדם מתדבק בתפילתו בו יתברך" (נתיב העבודה פ"ד.)

דבקות זו משמעה, ביטול אישיותו העצמית של המתפלל. הפגישה הקרובה עם הקב"ה ממוססת את כל תוכיותו העצמית והוא כולו נשטף בזרם האדיר, נכלל באור העליון.

נמצא דוד שלא ככל האדם, תחת הגבר כוחותיו גבש עצמיותו, הופך הוא לבחינת תפילה. תפילה לגביו שם תואר היא, כאן מתגלה מהותו האמיתית של דוד מהות שהיא חוסר מהות, אישיות המתמוססת כולה באור פני מלך מלכי המלכים.

תפילה הופכת אצל דוד לבחינת אישית סמל ואות למהותו[2]. פעם הוא מבטא זאת בציירו:

"אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". (תהילים קלא, ב)

מה גמול עדיין אינו רואה עצמו כישות עצמית, כל כולו מכונף בתוך חיק אמו, ממנה יניקתו החמרית והרוחנית וישותו נעוצה בה, כן דוד ביחס לקב"ה.

יז. אדם שאין לו שעה

חשיבותו של כל אדם, ערכיותו עצמיותו המיוחדת, באים לידי ביטוי בשעה המיוחדת במזומנת לו. לכל אדם אחיזה בזמן, שעה לו. הוא שאמרו חכמים באבות:

"אל תהי בז לכל אדם... שאין לך אדם שאין לו שעה". (אבות ד, ג)

נברא אחד היה שמלכתחילה לא ניתנה לו שעה.

כך מספרים חז"ל:

"זה ספר תולדות אדם - א"ר יצחק; אחמי הקב"ה לאדם דיוקני וכל אינון דרין דייתון לעלמא וכל חכימי עלמא ומלכי עלמא דזמינין לקיימא עלייהו דישראל. מטא למחמי דוד מלכא דישראל דאיתיעיד ומת אמר משנין דלי אחיף ליה ע' שנין וגרעו מאדם ע' שנין וסליק לון קב"ה לדוד"[3]. (זוה"ק בראשית נ"ה ע"א-ע"ב). [תרגומם של דברים: הקב"ה הראה לאדם הראשון דיוקנאות של כל הדורות העתידים לבוא לעולם ושל כל חכמי העולם ומלכי העולם העתידים לקום בישראל. כשבא לראות את דוד מלך ישראל שנולד ומת, אמר: משנותי שלי אלוה לו שבעים שנה. וגרעו מאדם 70 שנה ונתנם הקב"ה לדוד].

דוד המלך אין לו שעה, נטול זמן הנהו, כאילו נעדר עצמיות ומהות יחודית המקנה לו שעה בעולם. כל שעותיו בהשאלה באו לו מאדם הראשון.

שמא אף מזה הטעם אמורים דבריו של רבי אבין:

"אין אנו יכולים לעמוד על אפיו של דוד. פעמים שקורא עצמו עני, פעמים שקורא עצמו מלך". (פק"ר ל, ג)

אותו שכל כולו דבוק באור של מעלה כאילו חסר אופי משלו. מכאן סוד נצחיותו. אישיותו אינה נתונה במגבלות של זמן.

"דוד מלך ישראל חי וקים" (ראש השנה כ"ה, ע"א. זוה"ק וישב קצ"ב עב)

דוד - גילוי מהותה של תפילה בעולם.

"כיון שבא דוד באה תפילה". (מגילה י"ח)

יח. משים עצמו כבשר

אצל דוד היתה זו בחינה מתמדת, אצל שאר בני אדם, בני זמן, שלהם יחוד וזהות ועצמיות, ראויה בחינה זאת לפחות בעת תפילה, והיא שלמות הכוונה בתפילה.

"ומשלמות הכוונה בתפילה - ההשפלה לגמרי, עד שיחשב עצמו שאינו בריה כלל לגמרי וזה אמרם בפ"ק דסוטה (ה) אמר רבי חזקיה אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר, שנאמר: "יבוא כל בשר" וכו'...ודבר זה עיקר התפילה אל ה' יתברך מצד שהאדם הוא עלול ותולה בעילה (כלומר מסובב תוצאה, התלוי בסיבה הראשונית). המשלים אותו...ובזה האדם עלול, מקבל לגמרי שסר צורתו, שעל ידי צורתו האדם הוא מה שהוא, וכאשר הוא עושה עצמו כבשר שהלכה הצורה ממנו נחשב כאילו אינו כלל ואז תפילתו נשמעת". (מהר"ל נתיב העבודה פ"ו)

"שמחויב האדם לבטל עצמו כל כך בשעת התפילה, עד שלא ירגיש אפילו את עצמו בשעת תפילתו, רק את השי"ת לבדו". (לקוטי מוהר"ן תנינא קג)

מכאן - אפשרות פעולתה של תפילה, שהרי בו יתברך דבקים. בטלים לאותו כח עליון שברא כל ש"הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד" (תהלים לג, ט) זוהי ההדגשה בגמרא סוטה שם "תפילתו נשמעת" כשמשים עצמו בבשר.[4]

מכאן לכלליותן של הבקשות שבתפילה. שהרי הפרט נבלע נטמע באור עליון וכלא נחשב ומה מקום לבקשה פרטית.[5]

באמת לא רק המתפלל עצמו מתדבק בשעת תפילתו, אלא מעלה הוא אותה שעה את כל, בהיותו משמש פה לכל הנבראים. כך חוזה הרואה הגדול:

"התפילה הוא האידיאל של כל העולמים, כל ההויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח וכל שיח כל גרגר חול וכל רגב אדמה וכל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים מכוסים, כל קטני היצירה וכל גדוליה, שחקי מעל ושרפי קודש, כל הפרטיות שבכל יש וכל כללותו, הכל הומה, שואף עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון החי הקדוש הטהור הכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קודשו, ובא תור הגלוי לתשוקות רוממות - אל אלה בתפילה, המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עוזה, בהגיון שיח קדשה למרחבי אל. מרומם הוא האדם בתפילה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכל, מרומם את הכל למקור הברכה ומקור החיים". (מבוא לעולת ראיה עמ' יג)

מכאן כלליותה של התפילה מכאן כח היצירה שבה. המתפלל שליח צבור הוא, שליח הבריאה שיח תפילה שבפיו כלול - בלול מהמון תשוקות נפרדות המתלכדות יחד בקרבו, ושב ומרעיף חיים וברכה על הנבראים. מכאן מבט חדש על המשפט הנאמר בתחילת התפילה ובסופה:

"ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא"

ככלות במשמעות כפולה. מלשון כלות הנפש, וגם מלשון כליון וסוף, הוא המבוא לתפילה, והוא גם המסיימה.

יט. ושמחתים בבית תפילתי

יאמר האומר: נאים הם הדברים, אך מדוע אין חשים בהם המתפללים בתפילתם? (אם כי יש הזוכים לשמץ דבר) אין זאת אלא משום ש -

"מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה". (ברכות לב.)

שם השער לה' והוא חרב. שערי תפילה שננעלו, הם גם שערים שבנפש כל אחד. ואין אנו אלא כמתדפקים לפתוח אותם שערים. לכן עיקר בקשת התפילה - בנית בית המקדש.

"וכל תפילתן של ישראל אינה אלא על בית המקדש: מרי, יתבני בית מקדשא, מרי מתי יתבני בית מקדשא" (ב"ר, יג, ב)

להתגשמות החזון

"והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". (ישעיה נו)

ועינינו רואות.