בענין מצות פאה / הרב אהרן ליכטנשטיין
מקור מצוות פאה נמצא בפסוקים בתחלת פ' קדושים: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט, וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' א-לקיכם". מעין אותם דברים חזרו ונשנו בפסוק בפרשת המועדות (ויקרא כ"ג: כ"ב; ובהסבר כפילת המצוות, עיין ברש"י ל"ב). ברם, שאלה פשוטה ויסודית בוקעת ועולה: מה יחס העשה והלא תעשה בנתבארו בתורה? האם הם גורמים נפרדים במכלול הלכות פאה או האם קיים קשר מהותי ביניהם? ואם אמנם קיים קשר מה טיבו?
שאלה זו לדעה אחת בגמרא הינה לכאורה נושא מחלוקת התנאים. דיעויין ביומא לו: ת"ר כיצד סומך וכו' ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון לקט שכחה ופאה דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק ועשה במאי קמיפלגי וכו'. אבי אמר דכ"ע לאו דנבילה לאו מעליא הוא והכא בתעזוב קא מיפלגי דרבי עקיבא סבר תעזוב מעיקרא משמע ורבי יוסי הגלילי סבר השתא משמע". ופירש: שלדעת הסובר מעיקרא משמע "והכי קאמר קרא ולקט קצירך לא תלקט אלא לעני תעזבנו ולא תלקטנו. ולקי עליה ואין עולה באה עליו". ואלו ריה"ג סובר "השתא משמע, אחר שלקט ועבר על לא תעשה נתקו הכתוב לעשה, וצוהו לעוזבו שם לעני ולגר ולפיכך אין לוקין עליו". בהסבר דברי ר' עקיבא, הסובר שאין לאו דולאתכלה נחשב ללאו הניתק לעשה, ואשר על כן לוקים עליו, ניתן להציע שני הסברים:
א) מצוות פאה מתייחסת אך ורק לקמה, כלומר לתבואה טרם נקצרה וטרם עבר בעל השדה על הלאו. אם כילה את השדה, אין לו תקנה.
ב) ניתן לקיים מצוות פאה אף בעומרים, דהיינו לאחר קצירה, אך היות וניתן לקיימה אף קודם קצירה, אין לא תכלה נחשב ללאו הניתק לעשה, שכן הוא לאו שקדמו עשה שלדעת ר' יוחנן (מכות יד;) לוקין עליו (ועיין ברש"י ותוס' שם) שאין הדבר תלוי בסדר המקראות אלא באפשרות קיום העשה קודם הלאו – "אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו לא נפטרת מן המלקות").
והנה מעין מחלוקת התנאים כאן בנוגע לפאה מצאנו מחלוקת ר' יהודה והחכמים בענין שילוח הקן. דיעויין חולק קמאי, הנוטל אם על הבנים. ר' יהודה אומר, לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. ובסוגיא שם שקלינן וטרינן אם ר' יהודה סובר בכלל שלוקים על לאו הניתק לעשה או שמקבל את העיקרון אלא שסובר שלח מעיקרא משמע ומתוך כך אין כאן לה"ל. ולבסוף מוכיחה הגמרא ממה שאמר ר' לוקה ואינו משלח, שכנראה סובר שלח מעיקרא משמע ואין בכלל מצות שילוח אחרי לקיחת האפרוחים שלא כדין. ובכן, אם נראה את דין פאה כמקביל ממש – ויעויין שם בסוגיא, קמא;, שהגמרא מביאתם בחדא מחתא, "דלמא התם היינו טעמא דקסבר שלח מעיקרא משמע" – נגיע למסקנה שלר' עקיבא אין הפרשה אלא בקמה, טרם עברו הבעלים על לאו דולא תכלה. וכן באמת הבינו והסיקו בעלי "תוספות שנים" על אתר ביומא לו, ד"ה בלאו, ויעויין שם בדבריהם שהקשו, וקשה לרבי דאמרינן בהגוזל קמא, ובפ"ק דתמורה ובפרק בתרא דמכות מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרים וכו'. ואמאי כיון דמעיקרא משמע ואינו מנתקי לעשה אם עבר וליקט אין נראה לומר דמדרבנן חייב דהא בפרק בתרא דמכות מוכח מינה לאו דלקט שכחה ופאה ניתק לעשה... מיהו יש לומר סוגיא דמכות כמ"ד בסמוך תעזוב להבא משמע". אלא שלכאורה דבריהם תמוהים שהרי הפרשה מן העומרים הוזכרה בכמה מקומות לא רק באותו מאמר שהוזכר בת"י אלא בכמה מקומות בירושלמי,
ומעולם לא שמענו שיהא דין זה שנוי במחלוקת. ובר מן דין, הלא ר' עקיבא הוא הסובר תעזוב מעיקרא משמע, ועם זאת, משנה מפורשת שנינו: (פאה פ"א מ"ו) "לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח... ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר"ע". ואף ש"דברי ר"ע" קאי אסיפא וכמו שמוכח בירושלמי על אתר, מכל מקום ודאי משמע שאינו חולק על הרישא בה נאמר שניתן להפריש פאה אף מן העומרים, עד מירוח. ובכן, לכאורה נאלץ לפרש שאף לר"ע תעזוב מתייחס לעומרים ומה שאין לא תכלה נחשב כלה"ל משום שהריהו לאו שקדמו עשה. (ויעויין בריטב"א מכות טז, ד"ה הנוטל, שכתב שהסוגיא בחולין לא נשכחה אלא לריש לקיש הסובר שאין לוקים אלא שקדמו עשה, אף לר' יוחנן אף ר' יהודה מודה ששילוח הקן נחשב לה"ל ומה שלוקים עליו מדין לאו שקדמו עשה. אלא שצ"ע למה לר' יהודה לוקה ואינו משלח, נימא לוקה ומשלח). אף, אם כך, יש לעמוד על שתי נקודות:
א) האיר נסביר דברי ר' עקיבא לריש לקיש הסבור שאין לוקים אלאו שקדמו עשה?
ב) למה באמת בשילוח הקן לוקה ואינו משלח לר' יהודה ואילו בפרה לר' עקיבא לוקה ומפריש – אף מעומרים – וכמו שהוכח לעיל?
ליישוב הדברים, יש לעמוד על נקודה יסודית שהעירו כמה אחרונים: אם נניח שניתן להפריש פאה מן הקמה והן מן העומרים, האם המחייב אחד חובת הפרשה שהיתה קודם הקצירה היא היא שישנה לאחר קצירה, אלא שפשוט ההפרשה נתאחרה – דוגמא לאדבר, מי שלא הפריש חלה מעיסה והפריש מפת – ובמקרה, עברו הבעלים בינתיים על לאו; או האם החובה הבסיסית היא דוקא מקמה, ובלשון הכתוב, "שדך", וחובת עומרים היא חובה בפני עצמה. ויעויין תמורה " שהגמרא שם הקשתה לאביי הסובר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, "והרי פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך בקצרך ותנן מצוות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים...
תיובתא דאביי אמר לך אביי שאני התם דאמר קרא תעזוב תעזוב יתירא". ולרבא, מוסב תעזוב יתירא על דין אחר והפרשת עמרים אינה זקוקה ילפיתא בפני עצמה. ובכן, יתכן מאד שבעיית אופי הפרשת עמרים תלויה במחלוקת אביי ורבא (אם כי לכאורה דיון בסוגיא כאן אינו מצא החפצא שהרי לו ההלכה היתה קובעת שרק קמה היא חפצא הראוי לפאה לא היה אי עביד לא מהני מועיל לזה שהרי אי אפשר להכחיש שינוי מציאותי בחפץ ואי עביד מהני או לא מהני רק קובע בנוגע לחלות. הרי שהסוגיא שם הניחה שמבחינת החפצא ניתן להפריש אף מעמרים, ואף בלי גזה"כ, דתעזוב יתירא אלא שמצד אחר יש צורך לאביי בגזה"כ כדי שלא נמאר שהופקע כאן ממון עניים הכרוך בתוך הקציר על ידי קצירת הבעלים לעצמם ושוב אין כאן הפרשת פאה.
אך בכל אופן יוצא שלאביי הפרשת עמרים נובעת מגזה"כ ויש מקום לומר שהיא חובה בפ"ע ולא רק המשך חובת קמה.) ויש שרצו לתלות שאלה זאת בשתי דעות בירושלמי פאה פ"א ה"א (יעויין דיון מקיף בנוגע לזה ב"תורת ארץ צבי" לר' יוסף ליב ארנסט, סי' ה'), ואכמ"ל.
והנה אם נניח שחובת עמרים היא מחייב בפני עצמו, יש להבין בפשיטות למה בפאה מפריש אחר עברת הלאו, ואפילו אם תעזוב מעיקרא משמע, ואילו בשילוח הקן אי שלח מעיקרא משמע, אין מצות שילוח אחר לקיחה, שהרי שאני פאה שנאמר בה תעזוב יתירא ונתרבה בה חיוב הפרשה בעומרים. ברם אם נניח שחובת עומרים היא פשוט המשך חובת קמה, עדיין יקשה מ"ש פאה משילוח הקן אם בשניהם נאמר מעיקרא משמע.
אך יש לחלק על דרך אחרת. דהנה בשילוח הקן אין לנו אלא מעשה המצוה, ואם מעיקרא משמע אז לאחר הלאו לא נשאר שום מקום לחובת שילוח, אך בפאה הלוא פרט למעשה המצוה הכרוך בהפרשה ובנתינה יש דין ממון עניים, וזה נשאר במקומו אף לאחר קצירה (אם לא שנאמר שמועילה הקצירה להפקיע זכותם, וזה הלוא תלתה הגמרא בתמורה דף ו' עמוד א'. בדין אי עביד מהני, וכדלעיל). ואם כן, אף אם תעזוב מעיקרא משמע, מכל מקום חייב להפריש אף לאחר קצירה, ומ"מ חייב להפריש מדין חיוב ממון. דפוק חזי, לדעת רוב הראשונים, גם לו לא היתה התורה קובעת מצות עשה דנהשיב את הגזילה אשר גזל היה גדלן חייב להשיב מדין ממוני וא"כ ה"ה בפאה שחייב להפריש מדין ממון אף שאינו מקיים המצוה (וזה אם נניח שאין זכות העניים תלויה במצות הנותן, נקודה הטעונה בירור לעצמה, ואכמ"ל). או מפני שזכות הממון של העניים גוררת שאף המצוה תימלך לאחר הקצירה, שכל שחלה זכותם בממון חייבים הבעלים להפריש ולתת.
ואם נפרש שלר' עקיבא אין מצוה לאחר קצירה ומה שניתן משום פאה עד שימרח היינו מדין ממון עניים גרידא, נבין היטב גם אליבא דריש לקיש, הסובר שאין לוקין על לאו שקדמו עשה, לוקין לר"ע על לא תכלה. שהרי כאן אין בכלל עשה אחר הלאו וא"כ אין לזה קשר לדין לאו הניתק לעשה בכלל. אך אם נפרש שבעקבות זכות העניים שוב יש גם מצוה, לכאורה נוכרח לומר שר"ל יודה שלר"ע לוקין אלאו שקדמו עשה. ואלו דברי ונאמרו להלכה למאי דקיימא ו, (מכות ט"ז) שאין לוקים על לא תכלה.