בדין ברכת הלבנה / יצחק גוטמן

"...וא"ר אחא בר חנינה א"ר אסי א"ר יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו. תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חדש וחדש דים" (סנהדרין מ"ב.)

ומפרש רש"י במקום אלו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחדש כדאמרן בג"ש דים.

והר"ר יונה ז"ל בשלהי תפילת השחר פירש וז"ל:

"...מפני שהקב"ה אע"פ שאינו נראה לעין נראה הוא ע"י גבורותיו ונפלאותיו כענין שנאמר "אכן אתה אל מסתתר אלקי ישראל מושיע", כלומר אע"פ שאתה אל מסתתר אתה אלקי ישראל שעשית עמהם כמה נפלאות ואתה מושיע בכל עת ובכל שעה וע"י תשועתך ע"י מה שמחדש החדשים הוא מתגלה לבני אדם והוא כאלו מקבלין פניו".

וכן מובא במאירי (סנהדרין מב.) "כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה שהרי זה הערה והתבוננות לחדוש הבריאה".

מכל המקורות הללו נמצאנו למדין שכל ענין ברכת הלבנה הוא קבלת פני שכינה ויחד עם זאת שבח לקב"ה על בריאת צבא השמיים שאינם משנים הצווי שנצטוו להתנהג בהלוך תקופותיהם.

"אמר רב יהודה הרואה לבנה בחידושה מברך אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו תפקידם וכו'". (סנהדרין מב.)

לאור דברי רבי יהודה מחד גיסא ולאור דברי הר' ר' יונה והמאירי מאידך גיסא, יש לדון האם סומא חיב בקדוש לבנה, שהרי מצד אחד אנו מצווים לראותה כדברי רבי יהודה הרואה לבנה בחידושה, מברך וכו', ומצד שני כפי שראינו כל מהותה של ברכת הלבנה הוא קבלת פני השכינה ואז גם סומא צריך לברך.

שאלה זו יש לתלות בשאלה אחרת.

האם הנאה מעיקר הברכה או ראיה מעיקר הברכה, ואם הנאה מעיקר הברכה האם המברך צריך להנות, או לאו דוקא המברך צריך להנות אלא מספיק שאחרים יהנו.

המ"א, א"ר, הפרח' ושא' העתיקו את תשובת הרש"ל בס' ע"ז וז"ל: יש הבדל בין ברכת מאורי האש לברכת הבלנה. כי מה שפסק הראבי"ה שהסומא אינו מברך בורא מאורי האש (בפ"ב דמגילה) משום דהמצוה אינה תלויה בהנאה לחוד אלא דוקא בראיה עם הנאה כדקתני התם אין מברכין עד שיראה השלהבת וישתמש לאורה וזוהי הפועל שלה. ודוקא ברכת מאורי האש, אבל ברכת הלבנה נ"ל דיכול שפיר לברך אף שאמרו ג"כ בה עד שיאותו לאורה מ"מ לא אמרו שהוא יראה לאורה אלא שהעולם יאותו לאורה כי ברכה זו על בריאת עולמו וחידושו קאי ודומה לסומא שיכול לברך יוצר המאורות.

ומכאן רואים אנו בבירור שההנאה היא מעיקר הברכה אך מכיון שאין צורך שהמברך יהנה מאורה אלא אפילו אם העולם יהנו מאורה כבר יכול לברך – סומא יכול לברך, וזאת מכיון שכל מהותה של ברכה זו על בריאת עולמו וחידושו קאי.

וכן משמע דלא בעינן שיהנה מאור הלבנה בשעה שמברך ממה שאמר הרמב"ם פ"י דברכות: "אם לא בירך עליה בליל ראשון מברך עליה עד י"ו בחדש, וכ"כ הסמ"ג עשין כ"ז, והר"ב ריקנטי ס' פ"ו, וכתב הפר"ח דמוכא מדברי הרמב"ם דאפילו בלילה הראשון מברכין עליה, וכ"כ המרש"ל בבאורין לסמ"ג וז"ל: מכאן משמע דא"צ להמתין עד אחר ג' ימים", אך מדבריהם אין הכרע לגבי השאלה מה עיקר הברכה, כי אפשר לדיק מדבריהם שראיה עיקר ולכן יכול לברך בליל ראשון. אך אפשר לאמר שאף לדעתם הנאה עיקר אך אין זה מחיב שהמברך יהנה מאורה, אלא שהעולם יאותו לאורה, וכמובן שבשני הסברים אלה תהיה נפקא מינא לסומא: לפ יההסבר הראשון לסומא אסור לברך, ולפי ההסבר השני סומא צריך לברך.

וברדב"ז (ס' שמ"א) מופיעה תשובה המשתמעת לשתי פנים. וז"ל: "מנא אמינא לן דתנן אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו. וכמה אמר עולא עד שיכיר בין סלע לפונדיון. לענין הבלנה נמי אם המסך דק וקלוש שעובר ממנו אור הלבנה עד שהוא נהנה ממנו ויוכל להכיר בין סלע לפונדיון וזולתו מן הדברים שהם נכרים לאור הלבנה אז ודאי יכול לברך עליה, ואם המסך הוא גם ואין נהנה מאור הלבנה אין לברך והוי ברכה לבטלה. וה"ה לענין הענן אם הוא עב אין מברך, ואם הוא קלוש ודק מברך. ואם התחיל לברך וכסתה הענן גומר הברכה, וא"ת הלא על מנהגו של עולם הוא מברך ואפילו שלא יהנה מאורה מה בכך, הא ליתא דהא א"ר יהודה הרואה לבנה בחידושה אומר ברוך וכו'. ותו גרסינן במס' סופרים אין מברכין על הירח אלא במוצ"ש כשהוא מבושם ובגדיו נאים ותולה עיניו כנגדה ומישר רגליו ומברך הרי בהדיא שצריך להביט בה, ומהזה הטעם וכו'". ישנם אחרונים הרוצים לדיק מדבריו שהנאה אינה מספיקה וצריך גם ראיה ואם לא רואה אינו יכול לברך, שהרי הוא משוה ברכת הנר בהבדלה לברכת הלבנה וכן מכל הרישא של דבריו.

לפי זה כמובן שסומא אינו יכול לברך.

אך ישנם אחרונים הרוצים לדיק לשיטתו שאמנם אין צורך שהמברך יהנה מאור הלבנה בשעה שמברך, אלא ראיה בלבד היא התנאי ההכרחי לברכה. א. מזה שהוא אומר בסוף תשובתו "דצריך להביט בה" והכל הולך אחר החיתום וכן מזה שהוא מביא ראיה דוקא מרב יהודה דקאמר הרואה לבנה וכו'. ורב יהודה הוא זה שסובר גבי נר הבדלה שלא יאותו ממש לאורו (ברכות נ"ג עמ' ב') ומסביר רש"י במקום שאפילו לא נהנה ממנו מברכין עליו ומאי עד שיאותו, עד שיהא אורו ראוי להנות ממנו לעומדים סמוך לו ואז מברכים עליו אפילו הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו. כמובן שאף לפי הסבר זה סומא אינו יכול לברך כי ראיה היא עיקר הברכה.

לשיטת הרש"ל שההנאה היא מעיקר הברכה ואעפ"כ אין צורך שהמברך יהנה בשעת הברכה אפשר לומר שהוא יודע לרדב"ז במקום שיש מסך מבדיל בינו לבין הלבנה, שאם המסך הוא עב עד שאין הלבנה נראית לו אין מברך והוא ברכה לבטלה, וזאת מכיון שבמקרה כזה כל העולם אין נהנין מאורה וכל ההיתר שמצא בסומא היא רק משום שאפילו אם הסומא לא רואה, אך מכיון שהעולם יאותו לאורו יכול לברך.

אם אנו מגיעים למסקנה שהנאה היא מעיקר ברכת הלבנה אך המברך לא צריך להנות בשעה שמברך תהיה לדבר השלכה נוספת והיא: אם אין אדם יכול לצאת ולהקביל את פני השכינה מסיבות שונות כגון שיש לו איזה מיחוש או ששרוי בין הגוים או שהמקום אינו נקי יכול לקדש בביתן דרך חלון או פתח הפתוח כנגד הלבנה. וכן נפסק להלכה ע"י הב"ח, הט"ז, מ"א, ש"א, והפר"ח, והמט"מ מביא מעשה רב של הרש"ל כשהיה בחבורת שמחה ולא רצה לצאת לחוץ ופתח החלון נגד הלבנה וקידש.

וכן אם נסביר את שיטת הרדב"ז לפי אותם אחרונים שעל אף שראיה עיקר הברכה אין צורך שהמברך יהנה מאור הלבנה בשעת הברכה, יתכן שגם הרדב"ז יודה שבשעת הדחק יכול לברך דרך פתח החלון שנמצא מול הלבנה. וכן יצא לדעת הרמב"ם הסמ"ג וריקנטי אם נסבירם כהסבר הראשון שהבאתי לעיל. אך מלכתחילה מביא הרמ"א בשם הגהות אלפסי החדשות שאין מקדשים הלבנה תחת הגג.

הערה! הגירסא שהבאתי "אמר ר' יהודה רואה לבנה בחידושה מברך" לא מופיעה בגמ' בסנהדרין מב. ולא בברכות בפרק הרואה אך מצוטטת להלכה מתקופת הגאונים, וכן מופיע בירושלמי: הרואה לבנה בחידושה אומר ברוך וכו'.