אמונה ותפילה (ד)[1] / הרב יהודה שביב

יב. תפילת חנה

מכלל תפילותיהם של קדמונים, מפורסמת ביותר תפילתה של חנה העקרה מרת הנפש, השופכת ליבה לפני ה' בבקשת הזרע. כמה וכמה הלכות גדולות בענין תפילה למדו ממקראות המספרים על תפילתה (ראה ברכות ל"א.) אך לא רק הלכות גדולות, אלא עיקר סוד "תפילה - זו בקשה" (ברכות שם) כאן הוא טמון. "והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה" (שמואל א', א, י"א).

"על", כמו - "אל", מצינו במקרא על ואל המתחלפים. אך אם אמנם למשמעות הפשוטה של "אל" נתכוין המקרא כי אז ניתן היה לכתוב "אל" כמקובל, השינוי רמז יש בו, וחכמים האירו את הדבר.

אמר רבי אלעזר: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: ותתפלל על ה' מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה". (ברכות ל"א ע"ב)

הטחת דברים זו מה משמעה?

מהמשך המאמר נלמד -

"אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר, 'ואתה הסבות את לבם אחורנית'. (מל' א' י"ח) אמר רב שמואל ב"ר יצחק: מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו דכתיב, 'ואשר הרעותי' (מיכה ד')...משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר:...אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שיאמרו די - הוא גרם שיעשו העגל..."

הטחת דברים משמעה - נטילת האחריות מהאדם הפועל החוטא, והעברתה לסיבה הראשונית לשורש כל הנמצאות; הן בכחו הכל היה והוה, והכל פועל ברצונו ובחיות השופעת ממנו. אם לב העם נסב אחורה הרי שבשורש הדברים "אתה הסיבות את ליבם אחורנית". אתה כאילו גרמת למעשה העגל.

דברים אלו אפשר היו בפיהם של משה ואליהו, לא על עצמם מבקשים הם אלא מתפללים וטוענים בשם הכלל כולו, אך חנה הלא בעד עצמה שאלה, ומה הטיחה היא כלפי מעלה?

יג. הטחת דברים כלפי מעלה

אף זאת מרבנו משה נלמד:

"ואתה הניחה לי (שמות ל"ב). אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד, שתפסו משה לקב"ה, כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו ואמר לפניו: רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם" (ברכות שם).

כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו! כלום בגד יש לו לקב"ה? ולא היה לו לרבי אבהו לבקש משל אחר? אור, - הבריאה הראשונית, כאמור: "ויהי אור". והוא מהנבראים הזך הרוחני ביותר, והוא, הזך, חיצון הוא וגס ביחס לבוראו, בחינתו לבוש לתוך הפנימי. זה שאמר משורר תהלים בשיר

הבריאה "עוטה אור כשלמה" (תהלים ק"ד). הבריאה מתוארת כלבושו של הקב"ה. [לבוש מסתיר את הגוף מחד מאידך מבליט][2]

מעתה נבין עומק דימויו של ר' אבהו.

משה אוחז להקב"ה בבגדו, היינו תופס בבריאה, כאומר: לא תוכל הבריאה להתקיים אם יכחד עם ישראל. בזאת מעתיק משה את העניין מדברים שבין הקב"ה לישראל והופכו לבעיה כללית, עולמית קוסמית. בעייתו של הבורא והבריאה כאחת.

* * *

בזה האופן יש גם להבין הטחת דברים של חנה.

בברייתא דל"ב מידות לימדונו רבותינו:

"מדבר שמיוחד במקומו כיצד: ותדר נדר ותאמר ה' צבאו-ת (שמ"א א'). למה נתיחד כאן השם הזה (צבאו-ת). אמרה חנה לפני הקב"ה: שתי צבאות בראת, העליונים לא פרים ולא רבים ולא מתים והתחתונים פרים ורבים ומתים. אם אני מהתחתונים אהיה פרה ורבה ומתה אם לא, אהיה מן העליונים ולא אמות" (מדה ט"ז).

שני הצבאות גם העליונים וגם התחתונים מעוגנים ביסוד הנצח. העליונים נצחיותם בהם, - אינם מתים. לפיכך אינם צריכים לפרות ולרבות. התחתונים נצחיותם בפריה ורביה בהמשכת הדורות שהרי הם עצמם מתים. נצחיות סטאטית שיש בה שלימות, מול נצחיות דינמית מתפתחת ומשתכללת[3]. זעקתה של חנה היא על אשר אינה מוצאת את מקומה בעולמו של הקב"ה. עץ יבש היא ואינה מן הצבאות. כאבה כאב של מעלה הוא. "על מה שוא בראת כל בני אדם" (תהלים פ"ט, מ"ח) על בריאה שלקויה יצאה כביכול מתחת ידי הבורא.

מכאן להבנה מעמיקה יותר בדברים ששם רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא בפיה של חנה.

"אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה. עיניים לראות ואזניים לשמוע, חוטם להריח פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלוך בהן, דדים להניק בהם, דדים אלו שנתת על לבי למה? - לא להניק בהם? תן לי בן ואניק בהן" (ברכות ל"א ע"ב).[4]

יד. תפילה במקום סכנה

חנה פתחה פתח להבנת עומק כוונת תפילה. המצוקה הפרטית מגלה לו לסובל כי בבריאה עיוותים וקלקולים ויש לבקש על תיקונם. חכמים יצקו כוונה זאת בנוסחי התפילה. מכאן להבנת דבריהם במשנה ברכות: "רבי יהושע אומר: המהלך במקום סכנה, מתפלל תפילה קצרה. אומר: הושע ה' את עמך את שארית ישראל, בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך..." (ד',ד')

בגמ' שם (כ"ט ע"ב) נוסחים נוספים (וכן גם באור לביטוי "פרשת העבור"):

"המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפילה קצרה...ר"א אומר: עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת. רבי יהושע אומר: שמע שועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם...אחרים אומרים: צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' א-להינו שתתן לכל אחד ואחד כפי פרנסתו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה...אמר רב הונא הלכה כאחרים".

ומקום לתמיהה יש, וכי לא מתאים יותר לקבוע לנמצא במקום סכנה תפילה בה יבקש שיחלצהו ה' מאותה סכנה? מה לו, באותה שעה קשה, ולצרכי עם ישראל המרובים ולישועת הכלל והפרט? אין זאת אלא שאותה שעה דווקא קבעו לו לאדם שיחשוב על צרכי הכלל כולו. לא תמיד יכול האדם לחוש כי אכן צרכי עמך מרובים, ודאי לא בשעה שהוא יושב נינוח ושליו בביתו ואין פרץ ואין צוחה. דווקא כשהוא מסוכן והוא בדרך בה גדודי חיות ולסטים, אז היא השעה שיתבונן, כי כשם שהוא שרוי בצרה כן בכל שעה הכלל כולו ופרטים רבים נתונים בצרה ובשביה ועליהם יתפלל.

מכאן גם נבין מה ראו זקנים ונביאים מתקני התפילה לנסח כולה בלשון רבים[5] [רק הקטע בסיום "א-להי נצור" נאמר בלשון יחיד, אך הוא אינו מגוף התפילה].

כמו כלל לכל עניין התפילה, נשמעים דבריו של אביי (אף אם אמנם נאמרו לגבי תפילת הדרך) "לעולם לשתף איניש נפשיא בהדי צבורא".[6]

טו. סמיכת גאולה לתפילה

למדנו כי הבקשות שבתפילה בעומקן הן בקשות לתיקוני עיוותים המתגלים בבריאה. אותן תפילות הן ביטוי לשאיפה שאינה פוסקת לראות בתיקון עולם, לחוסר נחת בקיים, לכיסופי שלימות. רק אותו שבנפשו וברוחו חזון של עולם מתוקן שלם, וליבו כמה

להגשמת החזון, הוא היכול להתכוון בבקשות כוונה מעולה.

אפשר וזהו עומק מאמרם ז"ל:

"איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפילה" (ברכות ד, ט)

גדולה היא לסמוך גאולה לתפילה?[7] אין זאת אלא שהכוונה לסמיכות שבנפש, שאינה מלאה בגאולה ההווה ומייחלת ומצפה לתיקון השלם. בן עולם הבא הוא אותו שרוחו נתונה כבר באותו עולם שבו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[8] (ברכות יז), וכל כולו כיסופים להפוך את ה"זה להבא".