בעקבות פסק הדין / יואל עמיטל
בעקבות פסק הדין על כשרותם של האח והאחות לבא בקהל, נתעוררה שאלה באלו תנאים יכול חכם להתיר אחרי שחברו אסר כבר. בשורות אלה ברצוני להתייחס לבעיה זו על קצה המזלג.
כלל בידנו, שבית דינא בתר בית דינא לא דייקי (ב"ב קל"ח ע"ב) ואחר שבית דין פסק את הדין, אין בודקים אחריך אם פסק כהוגן. וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות עדות (הלכה ה') "ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו".
וכן בהוראת יחיד שנינו במסכת ע"ז (דף ז') "ת"ר הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר". וכן במסכת נידה (כ' ע"ב): "חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר. וכתב הר"ן בע"ז בשם הראב"ד: "דלא משום כבודו של ראשון נגעו בה, אלא משום דכוון דאסרה ראשון שהא חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר, דאפילו התיר אינו מותר. אפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין".
לדעת התוס' בע"ז (שם) האיסור לשאול חכם אחר, אחר שהראשון אסר, הוא רק אם לא יודיע לו שכבר שאל את פלוני ואסר. אבל אם אומר לו שכבר שאל מותר, אלא שהחכם לא יתיר אלא א"כ יוכל להחזירו, כגון שטעה בדבר משנה, אט אפילו בשיקול הדעת. (ומתוס' שם ממה שהביאו ראיה מהסוגיא בסנהדרין, משמע שכן הדין גם בבי"ד של ג'). וכן כתב הר"ש במסכת עדיות (פ"א מ"ה) שאין בי"ד יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, זהו רק אם אין לבית דין אחרון על מה לסמוך. אבל אם לבי"ד האחרון יש על מה לסמוך, ואפילו על דברי יחיד, יכול בשעת הדחק לבטל דברי ב"ד קודם אפי' אם אינו גדול בחכמה ובמנין. דעת הרמב"ם בהלכות ממרים (כ"ב ה"ב) שאין הלכה זו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול הימנו, רק בב"ד שגזרו גזירה, תקנו תקנה או הנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל. אבל לגבי פסקי הלכות, פסק הרמב"ם שם בהלכה א'... ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור, הרי זה סותרו ודן כפי שנראה בעיניו שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" אינך חיב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
להלכה כתב הרמ"א ביו"ד (סי' רמ"ב סעיף ל"א): "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה, או שטעה בדבר משנה יוכל להתיר. ואפי' טעה בשיקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו, ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור". הש"ך (בס"ק נ"ו) כתב שכוונת הרמ"א במה שכתב "שיש לו קבלה שטעה", היא שיש לו קבלה שאין הדין כן, וא"כ זה טעה. (ולפ"ז יתכן שאם הדיין השני מצא מקורות הלכתיים בספרי שו"ת וכיו"ב, שלא היו לפני הדיין שלפניו, שזה בגדר קבלה שאין הדין כן, אם הדיין שלפניו התיר או אסר משקול הדעת בלבד). ב"בית לחם יהודה", על השו"ע ביו"ד שם, כתב בשם הרמ"ע פיגו שדין זה שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, אינו נוהג בזמן הזה, ויש חולקים על זה. ודעת ה"בית לחם יהודה" להכריע כרמ"ע פיגו. ואם יש עדות חדשה וראיות חדשות, שנינו במסכת סנהדרין (ל"א ע"א) "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין". וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ז ה"ו): "אע"פ שכבר נגמר הדין, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר". וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' כ' סעיף א', שמי שנתחייב בבית דין והביא ראיה או עדים לזכותו סותר הדין, ואפי' פרע כבר, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר". אמנם זה אמור לגבי דיני ממונות, אבל ודאי שה"ה בדיני נפשות שאפשר לסתור את הדין ולזכות אם יש עדות חדשה.