לפרשת השבוע / אליהו בלומנצוייג
פרשת ויחי
"...אשר לקחתי מידי האמורי בחרבי ובקשתי".
תרגם אונקלוס: "...בצלותי ובבעותי".
ר' מאיר שמחה הכהן עומד על ההבדל שבין "צלותי" ל"בעותי".
צלותא – הוא סדר התפילה הקבוע. בעותא – הוא תוספת בקשה שמוסיף אדם מרצונו, כדברי הגמ' במס' ע"ז (דף ח): "אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה – אומר". והנה, אומר המשך חכמה, יש נ"מ בין סדר התפילה הקבוע לבין התוספת שמוסיף אדם מדעתו. בסדר התפילה הקבוע אין הכוונה מעכבת, ומספיק לכוון בברכת אבות, ובכוונה מועטת סגי. מה שאין כך בבקשות שהאדם מחדש ומוסיף – כאן צריך כוונה יתירה.
רמז לדבר מוצא המשך חכמה בדברי הגמ' במס' תענית (דף ח): "אמר ר' אמי: אין תפילתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו, שנא': 'נשא לבבנו אל כפים'. איני והא אוקים שמאל אמורא עליה ודרש: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו...", ואעפ"כ – "והוא רחום יכפר עוון..."?! לא קשיא – כאן ביחיד, כאן בצבור. "כלומר – סדר התפילה הנאמר בצבור ומתקבל אף בלא כוונה, מה שאין כן ביחס לבקשות הפרטיות.
ועפי"ז מבאר האור שמח את הקשר בין הפסוק "בחרבי ובקשתי" לבין התרגום: "בצלותי ובבעותי". חרב מזיקה מצד עצמה, ברזל חד ממית "שהברזל ממית בכל שהוא" (סנהדרין עו). קשת, לעומת זאת, בפני עצמה אינה מזיקה, תלוי הדבר בכח המשתמש בה וברחוקו ממטרתו.
לכן קרא לתפילה חרב, שמועילה היא בלא כוונה מרובה, ולבקשה קשת צורך בה לכוונה יתירה.
*
"ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר: האספו ואגידה לכם..."
"ויקרא יעקב אל בניו' – לא היה צריך לומר אלא ויקרא עשו אל בניו, למה שהיה גדול. אלא אמר הכתוב: 'כי לא שאול תודך ממות יהללך', ומי מידה שהוא מתשחוה לחי, שכן כתיב: "חי חי הוא יודך כמוני היום, אב לבנים יודיע אל אמתך". בנוהג שבעולם אין עבד עושה דייתיקי, ומי עושה דייתיקי – בן חורין, כן עשו הרשע אינו עושה דייתיק, לא מת עשו על מטתו (כיון שנהרג פתאום – היאך יעשה צמאה), ומי עשה דייתקי – יעקב. לכך כתיב: "ויקרא יעקב אל בניו". (ילקוט שמעוני, ויחי קנז)
המדרש הנ"ל תמוה ביותר. פירוש למדרש מובא בספר "אוהל תורה", ספר לקוטים מדברי ר' מ"מ מקוצק. מן הראוי היה שתכתב בתורה צוואתו של עשו לבניו, שע"י כך תבוא תועלת לבנ"י. שכאשר נראה מה מצווה עשו לבניו לעשות, נשכיל להבין שהוא דבר מתועב ונתרחק ממנו. ואם כן מדוע לא מביאה התורה את צוואתו? על זה מביא המדרש את הפסוק בישעיהו (פרק ל"ח, פסוק י"ח) "כי לא שאול תודך..." – אע"פ שטוב לדעת את אופן הרחוק מהרע, אבל מ"מ עדין אין זו התכלית, כי לא שאול תודך – שאם יתרחק אדם מהרע ויסבור שע"י זה בלבד הוא טוב, לא יעלה למעלות קדושה בעבודתו ית'. אלא – "חי חי הוא יודך כמוני היום, אבל לבנים יודיע", כי ע"י צוואתו צדיק נוכל ללמוד למה להתקרב בעבודת ה', וכיצד להוסיף בקדושה מידי יום יום, וזוהי התכלית המבוקשת.
פרשת שמות
"ראובן שמעון לוי ויהודה, יששכר זבולון ובנימין, דן ונפתלי, גד ואשר... ויוסף היה במצרים".
בעלי רמז דרשו – בשמותיהם של שנים עשר השבטים מצויות כל אותיות הא"ב פרט לארבע אותיות: חי"ת וטי"ת, קו"ף וצד"י. ועל שום מה? אלא לומר לך, שמיטתו של יעקב אבינו היתה שלימה ולא נמצא חט(א) בזרעו, ולכן לא מופיעות בשמותם האותיות ח"ט. ומפני מה אין גם האותיות ק"ץ? – שבשעה שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ, נסתלקה ממנו השכינה.
(מובא בספרו של ר' ישכר דב ויס – "בסוד שיח התורה")
*
"ויאמר אלקים אל משה: אהיה אשר אהיה..."
"אל הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל – אני הייתי עמכם בשעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות". (ברכות ט:)
השפת-אמת מבאר, שבמאמר זה רמז לו הקב"ה למשה שכל הצרות העתידות תלוית בגאולה זו. בגאולת מצרים. כשם שגלות מצרים היא שורש לכל הגלויות, כך גם הגאולה משעבוד זה היא הכנה לכל הגאולות העתידות.
משום כך אומר לאחר מכן משה לקב"ה: "...והן לא יאמינו לי..." – ביקש משה רבינו ע"ה שהגאולה תבוא אף אם בני ישראל יהיו מחוסרי אמונה, וע"י כך גם בגאולות העתידות לבא לא תעכב חוסר אמונתם את הגאולה.