אחדות הבריאה / יואל בן נון

"והארץ היתה תוהו ובוהו"

רק הפשטנים פירשוהו מלשון ערבוביא וכיסוי במים, וכן מקובל בלשון העם. אולם הרמב"ן נטה מפירוש זה והשמיענו פירוש חדש ונפלא, יסוד בענין הבריאה (בין שהוא פשוטו של הכתוב ובין שלא)

"הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא. ואין כל הנעשה תחת השמש, או למעלה הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפעל, והוא החמר הראשון ליונים היולי.

ואחר ההיולי לא ברא דבר אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותם...

והחומר הזה שקראו היולי נקרא בלשון הקודש תוהו, והמלה נגזרת מלשונם בתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר כי לא לבש צורה שיתפס בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש בוהו, והמלה מורכבת, כלומר בו-הוא... וזהו שאמר הכתוב "ונטה עליה קו תוהו ואבני בוהו" (ישעיהו ל"ד י"א)... וכן כתוב "מאפס ותוהו נחשבו לו" (ישעיהו מ' י"ז) כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר.

וכך אמרו בספר יצירה – "יצר מתוהו ממש, ועשה אינו ישנו", ועוד אמרו במדרש ר' נחוניא בן הקנה וכו'.

... והנה בריאה הזאת שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ. כנה ביאר לנו הרמב"ן את אחדות הבריאה כולה, אשר בכל ריבוי כוחותיה, צורותיה, וגווניה אינה אלא אחת בראשיתה, שנות מאות לפני שחזרו מדעי הטבע להודות בכך בניסוחיו של איינשטיין, במושג האנרגיה, הכוללת לכל תופעות הטבע, כידוע למבין קרוב מאד להסבר הרמב"ן במלת "תוהו", אלא שהרמב"ן השיג בעיונו, והמדעים באים מכח המציאות הנחקרת והנה חזרו ונפגשו אלו הקצוות באחדות המציאות שהיתה מאז אבן פינה באמונת ישראל, כדברי הרמב"ם – "הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור (הארץ) – "איש אחד חי מתנועע בעל נפש", כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר, ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד". (מורה נבוכים ח"א פ' ע"ב)

(אך מה שחלקו בין חומר השמים לחומר הארץ לפי ידיעתם בטבע הנמצאות – אין לנו, ועלינו להבין בריאת השמים שבפס' א' כבריאת הרוחניים, על הדרך "היותר נכון" שביאר הרמב"ן בפס' ח' בהבדל שבין שמים לבין רקיע ואבמ"ל)

לכאורה, מסתמך הרמב"ן על היונים ועל ה"היולי" שלהם, אך מתור קושיות הריטב"א בספר זכרון (המובאות בפירוש הרב שעוואל) מתברר מיד שהרמב"ן מעקרונות החומר והצורה הדוגמטים במחשבת היונים, וקבע את ה"חומר הראשון" הפוטנציאלי, שעוד אין בו ממש, אבל הוא כח נברא – בהתחלת המציאות כולה.

(על כן לא נאמר לשון "בריאה" אלא בפס' א', ובאדם שגופו נוצר (פ' ב' פס' ז') אך "בעצלם אלקים ברא אותו" (פ' א' פס' כ"ז), ולשון בריאה בתנינים הגדולים (פס' כ"א) נאמר בהשאלה, עיין רמב"ן שם).

אחדות זו של המציאות מתבארת גם בדברי המהר"ל (נצח ישראל פ' ג'), אחר שהוא חולק בחריפות על היונים ועל הנמשכים אחריהם, הוא אומר דברים קרובים לדברי הרמב"ן –

"אך אנו המאמינים בתורת משה אנו אומרים כי הוא יתברך ברא הכל, והקושיא איך יבוא הריבוי מן האחד הפשוט, אנו אומרים כי מן הש"י אשר הוא אחד נשפט ממנו דבר אחד והוא ראשית הבריאה, ואח"כ הופשע עוד על הראשית... והרי חילוף וריבוי הנמצאים הם מצד המקבל..."

סוף דבר – אילו ידעו הם את אשר יודעים אנו היום במדעי הטבע היו גומרים את ההלל על התחלת ההתמלאות הארץ בדעת את ה', כי אחדות המציאות היא העד והמופת על אחדות ה' כדברי הרמב"ם וכדברי המהר"ל,

ובמעלות בקודש, מתבארת האחדות הכוללת בכתבי מרן הרב זצ"ל –

"כשמסתכלים בעולם בהסתכלות אידיאלית שאור הקודש מאיר עליה את זהרו, אין רואים דבר פרטי מצד פרטיותו, כי אם בכל חזיון, בכל פלוגה, אפילו הקטנה שבקטנות, מהחלקים הישיים והמעשיים רואים הופעה תוצאת תנועת הכל.

והלימוד הזה הולך הוא ומתבסס על פי המדע ההולך ומתחדש, המתקרב בשבילי החול אל מרכז הקודש, המתעלה מעל הסקירה האטומית אל הכרת התנועה והכח. ובעת אשר יוכל כל אטום להיות נראה לדבר עומד בפני עצמו, לעצם פרדיי, אין תנועה נסקרת כי אם בתור תוצאה מן הכל, נפעלת מכל ופועלת על הכל

(יש להעיר כי מאז, כבר נודע לנו שגם החומר, המסה, החלקיקים בעצמם אינם אלא ביטוי מסוים של האנרגיה הכוללת – זהו היסוד לקשר הידוע בין מסה ואנרגיה שנתגלה ע"י אינשטיין).

ובזה היש כולו מתעלה מהאומללות שבריסוקו, והריסותיו נבנות בבנים שלם, של יוצר כל, בחכמה וחסדים נאמנים. ובזה מקרבת אותנו ההכרה של טבע החומר אל המדע האצילי העליון, שיסוד הקודש, המחיה את הכל, גם את המוסר היחידי והצבורי, הולך ומתגלה על ידה, והפילוסופיה ביסודה נגאלת ממאסר החושך המלפף אותה, הבונה קיר של ברזל בין העולם והאדם לאביהם שבשמים. (אורות הקודש ב' עמ' תי"ב)

על כן קובע לנו הרב בראש האחדות הכוללת –

"כל ההויה כלולה היא בנקודה אחת...

הגודל, הרוחב, הגובה, העומק, העליוניות, ההתנוצצות, ההתחדשות, הפוריות, הזרמיות, התעודדות חיי השירה וההכרה, ברקים תדיריים ומאורות מתחדשים לרגעים, כל אלה בכל גדלם, אינם באמת כי אם נקודה זורחת אחת, נקודת ההויה, נטף של ניצוץ אלקי". (אורות הקודש ב' עמ' שצ"א)