בירור הלכה – בענין ברכת הפירות
(שו"ע או"ח סימן ר"ב סעיף ב')
הבוסר, (ענבים שלא בשלו עדיין) כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן מברך עליו בורא פרי האדמה, ומשהו כפול הלבן ואילך מברך בורא פרי העץ. בשאר אילנו, משיוציאו פרי מברכין עליו בפה"ע, ובלבד שלא יהיה מר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק, דאז אין מברכין עליו כלל. ברמ"א שם כתב, די"א דעיל חרובין אינו מברך בפה"ע עד שיראה בהם כמין שרשראות של חרובין. וכן בזיתים עד שיגדל הנץ סביביו, וקודם לבן מברך בפה"א, וכתב דכן עיקר.
בגמ' (ברכות לו') נאמרו שיעורי גדלים אלו רק לענין הזמן שממנו אסור לקצוץ אילנות בשביעית, וכשיש עליהם פירות בגודל זה, אסור לקוצצם משום דמפסיד הפירות, ורחמנא אומר "לאכלה" ולא להפסד. שיעורי גודל לענין ברכה לא הוזכרו בגמ' ולא הוזכר שיש קשר בין גודל לענין שביעית ולענין ברכה, אבל בתוס' וברא"ש כתבו, דמכאן יש ללמוד את שיעורי הגודל לענין ברכה. (ברי"ף לא הוזכר דין זה). מ"ש הרמ"א לגבי חרובין וזיתים, בגמ' הוזכר שיעור זה לענין שביעית וכן מובא בטור. אבל המחבר כלל רק שני סוגים: בוסר, ושאר אילנות. הרא"ש ג"כ מחלק רק בין בוסר ושאר אילנות לענין ברכה אבל הטור ברמזים (קיצור פסקי הרא"ש) כתב את השיעור גם לענין ברכה לגבי זיתים וחרובין. לגבי שאר האילנות השיעור לאיסור קציצה בשביעית. זה משיוציאו פרי, כמו שכתב המחבר לענין ברכה,
לדעת הגר"א אין קשר בין שביעית לחיוב בברכה, אלא על הכל מברך בפה"ע מזמן שהגיע לעונת המעשרות. (הגאון חולק בזה על תוס' והרא"ש, אבל בגמ', כאמור אין ראיה שיש בין שביעית וברכה, ויתכן שכן דעת הרי"ף שלא הזכיר דין זה.)