תפילת הדרך בנסיעה בטנק / הרב יהודה עמיטל[1]

שאלה

מידי בוקר אנו יוצאים בטנקים למרחק של 4-3 ק"מ לשם אימונים. הנסיעה מלאה בתחושה של סכנה, ונשאלת השאלה כיצד עלינו לנהוג בקשר לתפילת הדרך.

תשובה

מובא בברכות (דף ל', ע"א):

"עד כמה? - אמר רבי יעקב, אמר רב חסדא: עד פרסה".

ופירש רש"י שם:

"'עד כמה' - זמנה להתפלל; 'עד פרסהי - אבל לא לאחר שהלך פרסה".

ובעל 'הלכות גדולות' מפרש:

"'עד כמה' - יבקש לילך שיהא צריך להתפלל? - 'עד פרסה' - אפילו אין לו לילך אלא פרסה, אבל דרך פחות מפרסה - אין צריך להתפלל תפילה זו".

ועיין ברא"ש (פרק ד', סי' י"ח), שהעיקר כפירוש הבה"ג, וכן פסק בשולחן ערוך (סי' ק"י, סע' ז'), אלא שהטור מדייק בלשונו וכותב: "אבל בפחות מפרסה לא יחתום בברוך". כלומר, המניעה אינה אלא על החתימה, אבל בלי חתימה אין מניעה לאומרה, אפילו בפחות מפרסה .

והנה, הט"ז שם (סי' ו') מביא את דברי תלמידי רבנו יונה (דף כ' ע"ב באלפס), וזה לשונו:

"יש מקשין (- על הבה"ג) מן הירושלמי, דאמר כל הדרכים בחזקת סכנה, ואפשר לומר שזה אינו קרוב לעיר אלא בהולך בין הכפרים, שהכל בחזקת סכנה".

ומוכיח מזה הט"ז שבמקום סכנה יש להתפלל תפילת הדרך אפילו בפחות מפרסה. וכן מוכיח מסי' רי"ט סע' ז' לעניין ברכת הגומל, שם כתב המחבר:

"באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות וליסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך. ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר - אפילו בפחות מפרסה".

וכתב על כך הט"ז שם (ס"ק ד'):

"מזה למדתי בסי' ק"י דבכזה צריך לומר תפילת הדרך. והוא קל וחומר, דהא כתב הטור במילתא אחריתא דבתפילת הדרך צריך אדם לבקש רחמים טפי מברכת הגומל, לפי שברכת הגומל היא במקום תורה"[2].

מהמובא בסי' רי"ט ניתן ללמוד שרק באופן שהמקום מוחזק בסכנה ביותר יש לברך, כלשון המחבר. וזה לא כמשתמע לכאורה מדברי הר"י הנ"ל, יסים בין הכפרים הוי בחזקת סכנה. וכבר עמד על כך הפרי מגדים (סי' ק"י), ומסיים:

"ואפשר מאן נמי הכי פירושו - מוחזק נסכנה, הא לאו הכי לא".

ודבריו צריכים עיון, שהוי לכאורה מהיכא תיתי שנצטרך בפחות מפרסה מידת סכנה גדולה יותר ממה שיש בהילוך פרסה? ואפשר לומר דשאני דרך פרסה, שאין לנו לדון על כל דרך לחוד אם מוחזקת היא בסכנה, אלא הואיל והרבה דרכים מוחזקות בסכנה, אם כן כל דרך בחזקת סכנה, מה שאין כן בקרוב לעיר. אולם, מדברי הפרמ"ג משמע לכאורה שגם בין כפרים בעינן מוחזק בסכנה. גם מדברי הרא"ש (פרק ד' , סי' י"ח) משמע שבמקום סכנה אפילו בפחות מפרסה מברך, שכתב בטעם ההבדל בין פרסה לפחות מפרסה, שבפחות מפרסה לא הוי מקום סכנה.

אלא שדבר זה יש לעיין, שמשמע שהכל תלוי בסכנה, ואם כן יוצא שגם בפרסה ולמעלה מזה במקום שאין סכנה לא מתחייב, ואם הדרך עוברת בצידי ערים בתחום של פרסה, יוצא שלא יתחייב. וכבר התלבט בכך הביאור הלכה (סי' ק"י, סע' ז').

אך יותר מזה יש להבין, על מה אנו סומכים כיום, שמברכים תפילת הדרך כשנוסעים ברכבות ובמכוניות, הלא סכנת ליסטים וחיות לא מצויה בדרכים, מה גם שהסכנה בדרך אינה גדולה יותר מאשר בעיר. ואין לומר שכיום הסכנה היא סכנת תאונת דרכים, שהרי גם סכנה זו אינה מצויה בדרכים בלבד. ומלשונות הראשונים והפוסקים משמע שאנו דנים על סכנה שהמקום גורם, ואם נאמר שאנו מתחשבים בסכנת תאונות, אם כן גם בנסיעה בעיר היינו צריכים לברך.

וראיתי שכבר נדחק בזה הגר"ע יוסף שליט"א בספרו "יביע אומר" (חלק א', סי' י"ג), וכתב שם בין השאר שיש לומר שהמקום גורם לנהג להגביר את המהירות. ואפשר לומר שאנו סומכים גם על שיטת רש"י והרא"ה, שלדבריהם אין תפילת הדרך תלויה בסכנה, וכפי שיבואר להלן.

והנה, על מה שפירש רש"י, שזמנה להתפלל עד פרסה אבל לא לאחר שהלך פרסה, כתבו תלמידי רבינו יונה:

"ונראה למורי הרב נר"ו דודאי הפירוש הנכון כך הוא, ד'עד כמה' רוצה לומר עד כמה הוי אחיזת הדרך, אבל אינו כמו שאומרים שאם לא התפלל בתוך פרסה לא יתפלל אחר-כך, שזה לא ייתכן, דכל זמן שיש לו עדיין ללכת מחויב הוא בענין התפלה הצריכה, אלא יש לו לאומרה לכתחילה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה וכו'".

אולם, מפשטות דברי רש"י משמע שלאחר שהלך פרסה אינו אומרה, וכן כתוב בפירוש הרא"ה:

"ואם לא התפלל אותה עד שהלך פרסה, עבר זמנה, ושוב אין לו להתפלל אותה",

וכן כתב המאירי, וכן הראבי"ה (סי' פ"ו) כתב דהוי "מעוות לא יוכל לתקון". וטעמו של דבר מבואר בדברי המאירי, במה שכתב:

"שאם לא ברך ביציאתו מברכה עד פרסה; משם ואילך - אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה".

והכוונה, כמובא שם (דף כ"ט ע"ב):

"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב חסידא: לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי, וכשאתה יוצא לדרך, הימלך בקונך וצא", ופירש רש"י: "'הימלך' - טול רשות". וממשיכה הגמ': "מאי הימלך בקונך וצא? - אמר רב יעקב אמר רב חסדא: זו תפילת הדרך".

יוצא אפוא, שעיקר תפילת הדרך היא נטילת רשות, וסבירא ליה לרש"י דבתר דעבדין לא מתמלכין.

לפי זה, נראה שלרש"י תפילת הדרך לא תלויה בסכנה, ולפיכך אין הבדל בין פרסה לבין פחות מפרסה[3], וכן ברא"ה מפורש שלשיטה זו אין הבדל בין פרסה לבין פחות מפרסה, שכתב שם:

"אבל לעניין הדרך לא נתנו בו שיעור לכמה דרך מתפלל אותה".

וכן משמע מלשון הבית יוסף, שלשיטת רש"י אומרה אפילו בפחות מפרסה, שכתב שם:

"ורבינו תפס עיקר כפירוש בה"ג, וכמו שהסכים הרא"ש, ולכן כתב שאין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה".

ומלשון "ולכן" משמע שרק לפי הבה"ג אין לאומרה בפחות מפרסה.

באשר לשיעור של פרסה, שהוא ארבע מילין, כתב המשנה ברורה (ס"ק ל'):

"גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תפילת הדרך, אפילו אם נוסע רק פרסה. ולפי זה יש להיזהר לכתחילה תיכף כשמתחיל לנסוע לברך ברכת תפילת הדרך, וכמו שכתב הרמ"א בסמוך דלכתחילה יהדר תוך פרסה ראשונה".

ואמנם, לעניין נטילת ידיים כתב אחרת בביאור הלכה, דבסי' קס"ג סע' א' כתב המחבר ש"אם אין מים מצויים לפניו בריחוק יותר מארבע מילין, ייטול ידיים במפה", וכתב על כך בביאור הלכה: "ומסתברא דכשהוא נוסע בגמלא פרחא אין חושבין לפי אורך הדרך אלא לפי חשבון הזמן של הלוך ארבע מילין לאדם בינוני, שהוא שיעור ע"ב מינוטין". ויש לומר דלא דמי, דשאני הכא שתפילת הדרך תלויה בסכנה, וסכנה נמדדת לפי אורך הדרך. והדברים מוכרחים ממה שנתבאר שבמקום סכנה גם בפחות מפרסה חותם בברוך, ועל כרחך אין הדבר תלוי במשך הזמן[4].

ועתה לעניינינו. שיעור פרסה הוא ארבעה ק"מ פחות 160 מ'. לפי דבריכם, יש ואתם מגיעים למרחק זה ויש ואינכם מגיעים למרחק זה. והנה, מסברא אמינא דהואיל ואין הדבר תלוי בכם, ומצדכם אתם מתכוננים כאילו יוצאים למרחק של פרסה, הרי אתם חייבים בתפילת הדרך מעיקר הדין ולא רק מספק, כי זה בכלל מה שמובא שם: "וכשאתה יוצא לדרך, הימלך בקונך וצא". וגם אם נדון מצד סכנה, מסתבר שגם ספק סכנה יחייב תפלה, שביסודו של דבר כל סכנה היא רק בגדר ספק, ולעולם יקדים אדם תפילה לצרה.

כך היה נראה לי מסברה. אך לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה, על כן אוסיף שהואיל והדרכים שם בחזקת סכנה - עולים הרים ויורדים בקעות, ויש צורך במומחיות רבה לעבור את המקומות ההם בשלום, כפי שראיתי במו עיניי בביקורי האחרון אצלכם - נראה שזה בכלל מה שכתב הט"ז: "דבהולך במקום סכנה יש להתפלל תפילת הדרך אפילו בפחות מפרסה, דזיל בתר טעמא". ולאור מה שנתבאר למעלה, חזקת הסכנה במקרה דנן אינה פחותה מחזקת סכנה בין הכפרים, הנזכרת ברבנו יונה ומשמשת מקור לדינו של הט"ז. ומשיטת הרא"ה ורש"י, על פי הבית יוסף, ודאי שיש סיוע רב לחייב תפילת הדרך בברכה בעניינינו.

ואפשר אולי להוסיף מה שהיה נראה לענ"ד, שבספק חיוב "ברוך אתה ה' שומע תפילה", לא שייך "ספק ברכות להקל", שהרי זה נכלל בכלל "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כ"א, ע"א). ודבר זה למדתי מדברי התוספות בברכות (דף כ"ט, ע"א, ד"ה "מפני"):

"ונראה שכל האומר 'ברוך אתה ה' שומע תפילה' אחר שסיים דברי תחנונים מיושב - מגונה, כדאמרינן 'מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום' (מגילה י"ח, ע"א), כלומר להוסיף ברכות על אלו, ואפילו אם בא להתפלל שמונה עשרה עוד פעם אחרת אסור, שנראה כמוסיף על הברכות. והא דאמר לעיל 'ולוואי שיתפלל אדם כל היום', היינו דווקא ספק התפלל, אבל ודאי - אוקמינן לעיל שפוסק אפילו באמצע ברכה".

הנה, התוספות לא מבדילים בין ברכות שמונה עשרה לברכת שומע תפילה כברכה עצמאית, ומשמע שבספק יכול לברך. יש עוד לעיין בסוגי הספיקות, אלא שאין כאן מקום להאריך. בכל אופן, נראה לי שעליכם לומר תפילת הדרך ולחתום בברוך, והקב"ה יצילכם מכל פגע ומכל מכשול וישמור צאתכם ובואכם.