בלכתך בדרך / יואל עמיטל
בשו"ת עונג יו"ט, (בחלק או"ח סימן מ"א), כותב:
"נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה והגיע ליל הפסח וזמן אכילת מצה, ואמרו הרופאים שאם יאכל מצה – יסתכן. והוא – מרוב חביבות המצוה לא שמע לקולם ואכל כזית מצב, ולשעה או שתים נתרפא וסר החולי עד שאמרו שרשאי לאכול כזית מצה, אי יצא במה שאכל בעת שהיה מסוכן, או דילמא כיון שהיה פטור אז מלאכול לא יצא בו, ודומה לאדם שהוא עתים חלים ועתים שוטה ואכל מצה בעת שטותו ונעשה חלים, דלא יצא באכילת שטותו, כדאמרינן בר"ה (כ"ח) גבי כפאוהו יאכל מצה."
מתוך הסוגיה בזבחים (דף י"ט), יוצא שאע"ג שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אם עשה את המצוה, קיים אותה ומיקרי מצווה. האם אפשר לדמות את המקרה הנ"ל לעוסק במצוה, או אולי דומה למה שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, הרי זה מתחייב בנפשו, הרי שאם פטור בגלל פיקוח נפש, לא הוי מצוה ומתחייב בעצמו.