חובת זימון לאוכלים בעמידה[1] / הרב יהודה עמיטל
שאלה:
האם ישנה חובת זמון כשאוכלים בעמידה?
תשובה:
במסכת ברכות (דף מב ע"א) תנן:
"היו יושבים כל אחד מברך לעצמו, הסבו - אחד מברך לכולם".
וברש"י:
"היו יושבים בלא הסבת מטות שמוטים על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלים ושותים בהסבה. כל אחד ואחד מברך לעצמו: דאין קבע סעודה בלא הסבה".
ושם בעמוד ב' מבואר דאם הכינו מקום לאכילתם, כגון דאמרי: "ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן (נלך ונאכל במקום פלוני)", אף על פי שלא הסבו - אחד מברך לכולם. הרי"ף (דף לא ע"א) מביא את המשנה ואת הגמרא עליה לענין ברכת המוציא, וכן ברמב"ם (הלכות ברכות פרק א הלכה יב) נזכר דין זה רק לענין ברכת המוציא. אולם התוספות (ד"ה "הסבו") מוכיחים דהמשנה מיירי בין לענין ברכת המוציא ובין לענין ברכת המזון. וכן דברי הרא"ש (בריש פרק שלושה שאכלו) וכן דברי תלמידי רבנו יונה והרשב"א. ולדבריהם, ברור שבמקום שכל אחד מברך לעצמו ברכת המזון ואין אחד יכול להוציא את חבירו - לא שייך זימון. ויותר מזה חידש המגן אברהם (סימן קצג סעיף קטן ח) שבמקום שאין אחד יכול להוציא את חבירו לא רק שאין חובת זימון אלא גם אינם רשאים לזמן. ובמשנה ברורה (שם סעיף קטן כד) כתב על זה:
"ואך דיש איזה אחרונים שדחו ראייתו לענין זימון, מכל מקום יותר מסתבר כדבריו".
וכפי שהסביר שם בשער הציון:
"דאיך יאמרו 'נברך', והכונה שנברכנו יחדיו, אחרי שלבסוף מוכרחים הם להתחלק, שאין אחד יכול להוציא את חבירו".
להלכה נפסק בשולחן ערוך (סימן קצג סעיף ג) כדעת התוספות, ועיין שם במשנה ברורה (סעיף קטן כה) דגדרי קביעות האמורים לענין ברכת המוציא בסימן קסז סעיף יב אמורים גם לגבי צרוף זמון, ודין אחד לשניהם[2].
בהגדרת קביעות - עיין בתוספות (שם):
"דישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסיבה דידהו, שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שלחנו, אבל עכשיו כולנו אוכלים על שולחן אחד, וכשאנו אוכלים יחד היינו קביעותינו".
ועוד כתבו:
"ומיהו בני אדם האוכלים בדרך והולכים ולא ישבו - כל אחד מברך לעצמו".
הנה, תוספות הזכירו הליכה וישיבה. באשר לעמידה - אפשר לדייק מלשונם לכאן ולכאן, ואף על פי כן, נראה לכאורה שהתוספות סוברים דעמידה כישיבה, דאם נאמר שבלי ישיבה אין קביעות למה להם להאריך ולדון על בני אדם ההולכים בדרך, יאמרו פשוט שהאוכלים בעמידה, דבר שהוא מעשים בכל יום, כל אחד מברך לעצמו. אלא שלשון התוספות עדיין צריכה עיון, ואולי אפשר ליישב את לשון התוספות על פי דברי השולחן ערוך (סימן קסז סעיף יא):
"והאידנא שאין אנו רגילים בהסבה -ישיבה דידן בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת, הוי קביעות, ואפילו לבני חבורה כהסבה דידהו דמי ולדידן אפילו קבעו מקום לאכילתם או בעל הבית עם בני ביתו לא מהני אלא אם כן ישבו בשולחן אחד או במפה אחת".
ובסעיף הבא:
"אם היו רוכבים ואמרו 'נאכל' אף על פי שכל אחד אוכל מככרו, שלא ירדו מהבהמות - מצטרפים, כיון שעמדו במקום אחד",
והמגן אברהם (סעיף קטן כו) הקשה דהרי לעיל מבואר דלא מהני אמירה אלא אם כן ישבו בשולחן אחד. ותירץ דדוקא בבית בעינן שולחן אחד, אבל שדה דליכא שולחן, הוי קביעות באמירה בלא שולחן.
ולפי זה, אפשר לומר דמשום כך מדגישים התוספות "ומיהו בני אדם האוכלים בדרך והולכים ולא ישבו", לומר שאף על גב שבדרך אין צורך בשולחן אחד דלא שייכת שם אכילה ליד שולחן אחד והיה עולה על הדעת דגם ישיבה לא בעינן - קא משמע לן דהואיל ולא ישבו, כל אחד מברך לעצמו. אבל בבית שעומדים ואוכלים ליד שולחן אחד, הוי קביעות גם ללא ישיבה. ואין להקשות - הרי למעלה הדגישו התוספות דבימינו שאין הסיבה ישיבה שלנו הוי קביעות ומשמע דישיבה תנאי הכרחי לקביעות - דעיקר הדגשתם על אכילה ליד שולחן אחד, ובדרך כלל אוכלים בישיבה, אבל אפשר דאם אוכלים ליד שולחן אחד אפילו בעמידה הוי קביעות.
וקצת ראיה לדבר מלשון הר"י המובא בתלמידי רבנו יונה (דף ל ע"ב באלפס):
"ועוד אומר רבינו יצחק ז"ל כי בימיהם שהיו השולחן והמפות לפני כל אחד היה צריך שיסבו כדי שיצטרפו כולם, אבל עכשיו שמנהגנו לאכול כולנו בשולחן אחד ומפה אחת אין צורך בהסיבה אחרת, אלא בזה בלבד מצטרפים. ואף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו, אחד מברך לכולם בין בהמוציא ובין בברכת המזון".
הרי דלא הזכיר בכלל את ענין הישיבה.
אולם, הבאור הלכה (סימן קסז ד"ה "ישיבה דידן") כתב:
"אבל עמידה לא מהני (תוספות ברכות מג ע"א ד"ה: "הואיל" בסוף הדיבור, והעתיקו בבית יוסף סימן רצג, וכן כתב הב"ח) ושאני ההיא דסעיף יב דסגי בעמידה, דשם הם יושבים על החמור".
והנה, מה שמוכיח מתוספות דף מג יש לשדות ביה נרגא. התוספות כתבו:
"אבל צריך עיון קצת מהבדלה שאנו מבדילים ועומדים היאך אנו פוטרים זה את זה מיין ומהבדלה אחרי שאין אנו לא יושבים ולא מסובים, ושמא יש לומר מתוך שקובעים עצמם כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכולה מילתא, ולכך טוב ונאה למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אותם".
והנה, לענ"ד, אין מכאן הוכחה דגם כשאוכלים משולחן אחד בעי ישיבה, דשאני התם דאין אוכלים בהבדלה וכל כוחו של שולחן אחד לצרף הוא במה שאוכלים עליו, ובהבדלה שאין אוכלים עליו אין מה שיצרף ולכן יש צורך לכל הפחות בישיבה. מה שאין כן במקום שאוכלים על יד שולחן אחד אלא שאוכלים בעמידה, אפשר דעמידה אינה מונעת את הקביעות. כמו כן, לכאורה אין להוכיח מכאן שגם כאשר הכינו מקום על ידי אמירה ואמרו "כאן נאכל", דגם אז בעינן ישיבה, שהרי בהבדלה אין רגילים להכריז "כאן נבדיל" ולכן מצריכים התוספות הסיבה או ישיבה, אבל במקום שקובעים מקום על ידי אמירה, אפשר דאין צורך בישיבה. והנה, ה"מאמר מרדכי" (סימן קסז סעיף יב) מוכיח דאין צורך לומר "כאן נאכל" וסגי באמירת "נאכל" בלבד, ודלא כמשתמע מרהיטות לשונות הפוסקים דיש צורך בהכנת מקום מפורש. לפי זה, אפשר דגם בהבדלה מיירי באופן שנעשתה קביעות על ידי אמירת מבדיל או על ידי אמירת פסוקי הברכה לפני הבדלה כמנהגנו, והוא מנהג קדום וכבר הוזכר במחזור ויטרי, ואפשר שאמירת פסוקים אלו נחשבת כאמירת מבדיל. מכל מקום נראה דהתוספות מדברים על אופן שלא נעשתה בו קביעות על ידי אמירה, דהרי הם תמהים על מה שאנו לא יושבים ולא מסובים, ואם מדברים על אופן שנעשתה קביעות על ידי אמירה אין צורך בהסיבה.
בכל אופן, להלכה אין לזוז מהכרעתו של המשנה ברורה דאין קביעות ללא ישיבה, וכן נראית דעת הגר"א בבאוריו, שהרי הוא חולק על דברי המגן אברהם הנזכר לעיל שמבדיל בין בית לשדה לענין שולחן אחד, ולדעתו אין הבדל אלא שאם הכינו מקום על ידי אמירה אין צורך בישיבה על יד שולחן אחד. ומה שכתב המחבר (סעיף יא):
"ולדידן אפילו קבעו מקום או בעל הבית עם בני ביתו לא מהני אלא אם כן ישבו בשולחן אחד או במפה אחת",
לדעת הגר"א המילים "שולחן אחד ומפה אחת" אינן אלא שיטפיה דלישנא דלעיל ולמעשה אין צורך בישיבה בשולחן אחד אלא בישיבה בלבד. וכן משמע מדברי בית יוסף דאינו מזכיר שולחן אחד בענין זה. לפי זה, יוצא שגם בימינו לא בטלו את דין הקביעות על ידי אמירה, ואף על פי כן מצריך המחבר תנאי של ישיבה, ועל כורחך משום דסבירא ליה דאין קביעות ללא ישיבה. ולפי זה גם באוכלים על יד שולחן אחד אין קביעות ללא ישיבה.
העולה לדינא (ואגב, אזכיר עוד כמה הלכות בענין זימון שאתם עשויים להיתקל בהם) -
א. כשאוכלים בעמידה, אפילו על יד שולחן אחד, אין מזמנים אפילו ללא הזכרת שם.
ב. כשאוכלים במשאית תוך כדי נסיעה, מזמנים ללא הזכרת שם, מספק, אפילו אם הם עשרה.
ג. כשאוכלים במשאית עומדת ואין אוכלים מתוך ארגז משותף או מתקן אחד שיכול להיחשב כשולחן או מפה, יש להקפיד לומר קודם "כאן נאכל" ואז אפשר לזמן אפילו בהזכרת שם.
ד. כשאוכלים בתוך רכב באופן שכל אחד יושב ופניו לכיוון אחר אין מזמנים כלל.
ה. כשאוכלים בשדה מפוזרים או אפילו סמוכים, אלא שכל אחד פונה לכוון אחר, אין מזמנים אפילו קבעו מקודם מקום ואמרו "כאן נאכל" ואפילו אוכלים מכיכר אחת.