אמונה ותפילה (א)[1] / הרב יהודה שביב

"ויהי ידיו אמונה" (שמות י"ז:י"ב) - "והוה ידוהי פרישן בצלו" - תרגום אונקלוס.

א. תפילה - קשר לבורא עולם

כי התפילה היא מיסודותיה של כל דת שהיא - דבר זה מן המפורסמות. אם יש מכנה משותף לכל בעלי הדתות הרי זו התפילה. לא כן הדבר לגבי בעלי אמונה נעדרי דת, לגביהם לא רק שאין התפילה גורם מרכזי בחיים האמונתיים, אלא דומה שאינה עולה כלל בקנה אחד עם אמונתם.

ביטוי להשקפת עולם של המאפיין נעדר הדת - שאמונתו אנושית הגיונית שכלית - הם דברי הפילוסוף שבספר הכוזרי:

"הא-לוה אין לפניו לא רצון ולא שנאה, כי הוא יתברך מרומם מעל כל רצון וכוונה, שהרי הכוונה מורה על היות המכווין חפץ בדבר החסר לו ורק בבוא חפצו יגיע לשלימות וכל עוד לא יבוא זה - החסרון בעינו עומד. וכן מרומם הוא הא-לוה, לדעת הפילוסופים, מעל ידיעת הפרטים, כי הפרטים משתנים מרגע לרגע, אולם בידיעת הא-לוה לא יתכן כל שינוי. נמצא, שאין הא-לוה מכיר אותך, ועל אחת כמה וכמה אינו יודע כוונתך ומעשיך, וכל שכן אינו שומע תפילתך". (כוזרי מאמר ראשון, א')[2]

ההיגיון הצרוף מרחיק את אפשרות התפילה ואת פעולתה תכלית ריחוק. לו כלל ראשוני: הכוח העליון אינו מכיר את הנבראים דרך פרט שהרי הפרטים ניתנים לשינוי, ובידיעתו המושלמת לא ייתכן שינוי. כיוון שהאדם אך פרט הוא, אין הוא מוכר כיחיד אצל הא-ל, וודאי שלא במצביו המשתנים לפרקים, ואם כן אין כל משמעות לתפילה, וודאי וודאי שאין היא נשמעת למעלה.

אכן השכל האנושי אינו יכול לתפוס כיצד ייתכן קשר בין הא-לוהים הכל יכול לבין נבראים קרוצי חומר.

* * *

מלך כוזר אינו מקבל את אמונת הפילוסוף, זאת בשל הקול הדובר בקרבו ואומר לו: "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים".

באמת בעצם, הקול הדובר, נסתרים - עובדתית אם כי לא הגיונית - דברי הפילוסוף, שהרי עצם ההדרכה ממרום מראה על ידיעה והשגחה וביותר על קשר מתמיד שבין א-להים לבין יחיד בברואיו. תאמר; כן הדבר אצל הכוזרי שנראה לו כאילו מלאך מדבר עמו. ומה לגבי כל השאר שאין מלאך נזקק להם בחלום הלילה? אין הדבר כך. רבי יהודה הלוי לא סיפור מעשה בא לספר מה אירע עם אותו מלך, אלא ללמד ולהוכיח אמיתת אמונת דת ישראל. מלך כוזר דמות משל הוא לכל אדם המתלבט, וכל אדם שליבו ישר עדיין ולא ערפלוהו חשבונות רבים, יודע ומכיר את הקול הפנימי שבתוכו, הקורא לו לשיפור דרכים ולתיקון מעשים ומעורר תחושה של חוסר סיפוק בקיים. כל אדם ומלאכו שלו. אותו קול פנימי הד שלוח הוא מלמעלה, משמע - קיים קשר בין התחתונים לעליון. ואם גם אין אדם מבין כיצד, יודע הוא אל נכון על קיומו.

מאמינים מבני ישראל זכו גם להוויה קיבוצית - התגלות בהר סיני, וסיפור אותה חוויה עובר מדור לדור, ומחזיקים אותו אלפי נביאים העומדים להם לדורות בית ראשון.

* * *

משחש האדם בקשר הקיים ראה הוא לנכון לחזקו גם כאשר הכיוון הוא מלמטה למעלה, וזאת - באמצעות התפילה.

קשר זה הופך את האמונה לחיה ומחיה, ועל אותו שזוכה לקשר אמיץ זה נאמר: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק, ב': ד').

ב. שבות איוב

עניין זה מבהיר נקודה נוספת בספר איוב.

אחר שתמו דברי הרעים ואף אליהו אמר דברו, ענה ה' לאיוב מן הסערה. פרטי המענה קשים להבנה כשלעצמם, אך ביותר קשה מה היה בו כדי לשכנע אה איוב עד כי חזר בו מכל אשר הטיח, ונרגעה רוחו ונתיישבה עליו דעתו. דומה שאדרבא, מענה ה' עוד הוסיף לו פליאות על פליאותיו, וסתומות על אשר לא ידע עד הנה. וכי בכך יש כדי להשקיט את הלב ההומה והכואב על השגחת ה' העלומה? (אף לא השיב ה' עדייו את שבותו כאשר בראשונה, ועדייך יושב הוא באפר ומתגרד בחרש, כי רק אחר כך נאמר: "וה' שב שבות איוב").

אף בדברים הקודמים יש כדי להתמיה. קודם למענה ה' נשמע נאומו של אליהו ובהם מענה של ממש לטענות איוב, ונראה שנסתתמו טענותיו של איוב אותה שעה שהרי לא ענהו כדרך שענה לרעים. ומדוע כבר אז לא נחה רוחו, הרי השיבו על טענותיו?

אכן, אותו שאזנו קשובה לתוכן הפנימי השרשי שבהטחות איוב, ישמע אך זעקה אחת גדולה - זעקה של הסתר פנים, זעקה על כי ניתק הקשר בינו לבין הא-ל, על כי חדל הדו- שיח שביניהם, על כי עזוב וזרוק הוא ואין עין של מעלה פקוחה עליו לעודדו ולנחמו, על כי ניסיונותיו לחדש זה הקשר אינם זוכים למענה. ופה ושם נפלט מלבו הכואב ביטוי לכך כמו -

"כפך מעלי הרחק ואמתך אל תבעתני, וקרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני" (י"ג: כ"א - כ"ב)

"הן אצעק חמס ולא אענה...ארחי גדר ולא אעבור". (י"ט: ז' - ח') "האנכי לאדם שיחי, ואם מדוע לא תקצר רוחי". (כ"א: ד')

"מי יתן... אדעה מילים יענני, ואבינה מה יאמר לי". (כ"ג: ג' - ה') "אשווע אליך ולא תענני". (ל': כ')

"מי יתן לי שומע לי, הן תוי ש-די יענני". (ל"א: ל"ד)

והוא מנסה לראות ברעים תחליף, בפניהם יוכל לשפוך מרי שיחו, ואכזבתו מהם מגבירה את כעסו ומחריפה את נאומיו.

לעצם הטענות אפשר ויש מענה בפי אליהוא, אלא שאיוב לא נרגע, כי לא תשובה לתהיותיו ביקש. אלא החזרת הקשר בינו לבין הא-להים. (וקשר זה יומיומי היה "ככה יעשה איוב כל הימים" [איוב א':ה'] )

לפתע חוזר הקול העליון להידבר עמו, מתחדש הקשר וחוזר להיות דו-סטרי, לא תוכן דברי ה' כמו עצם הדיבור, עצם הפנייה ההתייחסות האישית, הם המשפיעים על איוב, מעתה ייסוריו כאילו אינם ייסורים, ואז יכול איוב לפתוח את פיו ו... להתפלל "וה' שב את שבות איוב כהתפללו בעד רעהו" (מ"ב:י'). במצב הנורא ביותר שנתון בו האדם, אם עדיין נשמר הקשר בינו לבין א-לוהיו, לא פסה תקוותו, עדיין סדר ומשטר בעולם, עדיין ידיעה והשגחה, עדיין מנהיג לבירה[3].

דומה ועניין זה מבהיר את ההבדל שבין דוד לשאול. בין אותו המעיד על עצמו: "צר לי מאד... וא-להים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות" (שמ"א כ"ח: ט"ו), לבין האומר: "ואני תפילה" (תהילים ק"ט: ד'); וכל ספר תהילים הוא ביטוי נפלא לכך.

הראשון: "בכל אשר יפנה ירשיע". (שמ"א י"ד: מ"ז), והשני: "לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שם י"ח: י"ד).

ג. ותכירהו לעמוד לפניך

יש תפילה הנאמרת אחת בשנה - תפילה נעילה. אף בה חלקים המשותפים לה ולתפילות אחרות, ייחודה - בקטעים שלאחר הווידוי, ובה אומר המתפלל בשעת השיא של השנה: "אתה הבדלת אנוש מקדם, ותכירה לעמוד לפניך"

ואם הקטע הקודם לו הסתיים בנימה פסימית "ומותי האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל" (קביעה זו באה כאילו לטשטש את רעת האדם ולומר; אחר הכל מה בינו לבין שאר בעלי החיים, אף כי חוטא ופושע הוא) הרי יתרון אחד עיקרי יסודי וקיים, האדם הובדל משאר הברואים והוכר על ידי בוראו כאחד ויחיד היכול לעמוד ולהתייצב בפניו.

הניתן להבין פשר תופעה נפלאה זאת? המשך התפילה מעיד כי לא: "כי מי יאמר לך מה תפעל". הגיונו של האדם אומר: לא יתכן הדבר, אך א-להים כל יכול הוא ומעשיו אינם תלויים בהגיון אנושי זה או אחר, מי יאמר לך מה תפעל.

ואף החכם מכל אדם עמד משתאה ואמר:

"כי האמנם ישב א-להים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מל"א, ח': כ"ז).

ואם למרות המופלא שבדבר, כן הוא ויציב ונכון, כי אז יש מקום לבקש: "ופניה אל חפילת עבדיך ואל תחינתו ה' א-לוהי, לשמוע אל הרנה ואל התפילה אשר עבדך מתפלל לפניך היום, להיות עיניך פתחת אל הבית הזה לילה ויום... לשמוע אל התפילה אשר יתפלל עבדך...ושמעת אל תחינת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת..." (שם כ"ח - ל') [ועיי"ש בכל התפילה.]



[1] סדרת מאמרים שהופיעו בעלון שבות בשנים תשל"ב/ג (שנה ג' גיליון ג', שנה ד' גיליונות א', ב', ג', ד') ; התפרסמו שוב ב"דף קשר" גיליונות 64, 65, 67, ,68 69, 73 ,76; ולאחר מכן במקובץ בספר הזיכרון - "שיח יצחק".

[2] בתרגומו החדש של רבי יהודה אבן שמואל ז"ל (הוצאת דביר תשל"ג).

[3] בדרך זו נראה כי יש להבין גם את דברי רבי נחמן מברסלב דלהלן: "דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לי דעת ויודע שהכל בהשגחה מהשי"ת, אין לו שום ייסורין ואינו מרגיש שום צער כי "ה' נתן וה' לקח" ואף על פי שיש ייסורין שבהכרח מרגישים אותם... אף על פי כן הייסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהשי"ת... ותפילה היא בחינת השגחה למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כך ותפילה משנה הטבע (ליקוטי מוהר"ן קמא, סימן ר"נ. ועיי"ש בכל הפרק).