לפרשת השבוע / שמעון ריין
פרשת קרח
"והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים"
"משנגנז ארון- נגנז שמן המשחה וצנצנת המן ומקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה". (הוריות יב.)
על הטעם לגניזת צנצנת המן ומקלו של אהרן, עומד בעל "אבני שהם", והוא מבארו על-פי דברי הרמב"ם על אזהרת "לא תעשה לך פסח". בספרו "האמונה והבטחון" (פי"ט) מבאר הרמב"ן לאו זה, וזו לשונו:
"שמא יאמרו ראוי הוא לנו לעשות צורת האמצעי שהטובה באה אלינו על ידו, להיות זכר לניסים ולנפלאות שעשה להם הבורא ע"י הסיבה ההיא או האמצעי ההוא. ולא יהיה דבר זה בעיניהם מן המגונה, לפי שהוא קרוב למצוות הכתובות בתורה, שנא': 'בסוכות תשבו שבעת ימים' וסמיך ליה: 'למען ידעו דורותיכם'. וכן אכילת פסח – על שם שפסח, ... צנצנת המן – 'למען יראו את הלחם', ומטה אהרן – 'למשמרת לאות לבני מרי'... ולפי שהענין הזה, שהוא עשיית פסל ותמונה לזכר הנפלאות הנעשות ע"י אמצעי ההוא, שהפסל בתמונתו קרוב לעשיית אלה המצוות, לכך יהיה בעיניהם מן הראוי לעשות, ויבואו לחשוב בלבם שבעשותם אלו התמונות ישיגו רצון הבורא יתברך, כמו בעשיית מקצת מצוות התורה שהם דומים כקרובים להם. על כן הזהירם שלא לעשות".
על פי זה, אומר בעל ה"אבני שהם", מבואר גם הטעם לגניזת צמצנת המן ומקלו של אהרן. שני אלו הם דברים גשמיים שסמלו את הניסים שעשה הבורא על ידם, ועל כן קיים החשש שמא יראו בהם כח אלוקי. וכדרך שנא' בברכות (דף יד) שכתת חזקיהו המלך את נחש הנחושת והודו לו חכמים, כן גם בגניזת הללו – שלא יבואו ישראל לטעות אחריהם, ולהחזיקם כבעלי כח אלוקי.
"וכשישוב הקב"ה ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו – הוא מחזירן למקומן, ומשמח את ירושלים". (תנחומא בו' בהעלותך י"א)
פרשת חוקת
"וידבר ה' אל משה לאמר: קח את המטה... ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם....
וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם".
רבו הפירושים והבאורים לחטאם של משה ואהרן במי-מריבה. גם ר' מאיר שמחה בחבורו "משך חכמה" נותן הסבר מיוחד לחטא, ובצד הסבר זה מבאר הוא גם – מתוך דיוק בפסוקים הנ"ל – כיצד מיד בעקבות החטא, צוצמה הברכה שיועדה והומעט הנס.
בבאור החטא אומר בעל ה"משך חכמה", שהיה בידם של משה ואהרן בהזדמנות זו להשריש אמונה בלב ישראל, ולא עשו זאת. בזמן מתן-תורה נתעלו ישראל מדריגה בה ראו את הקולות, ראו את הנשמע. וכדברי רבותינו: "שהיה הדבור יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וחוזר ועוקף את מחנה ישראל" (שהש"ר א'). וכם שבמתן-תורה – כן גם כאן, רצה הקב"ה שיגיעו בנ"י למדריגה של ראיית הדבור האלוקי, היוצא מגרונו של משה ששכינה שרויה בתוכו. "ודברתם אל הסלע לעיניהם". וע"י כך תתחזק אמונתם בקב"ה, וגם יוכלו ללמוד מוסר מהסלע – הסלע הדומם נשמע לדבורו של הקב"ה ומציית, ואלו הם המרו את פי ה'. אולם, מתוך רוגזו, הכה משה את הסלע במקום לדבר אליו, וע"י כך החמיץ את ההזדמנות שניתנה לו להשריש אמונה בלב בנ"י. וזו כוונהת הכתוב "יען לא האמנתם" – שלא השרשתם אמונה בלב העם.
זהו חטאם. ובעקבותיו – הומעטה ברכת ה'. הברכה האמיתית אינה זו המרובה דוקא בכמות, אלא המרובה באיכות. "כי זה ענין יותר נשגב ויותר נאה, אשר במעט המזון יושבע רעבונו, ובמעט השתיה יושבר צמאו". הברכה הגדולה היא – אכילת מזון מיד הקב"ה, מזון שברכתו במעיים, באיכות, מזון רוחני המשביע גם אם כמותו הגשמית מצומצמת. ואז – נבדל גם האדם מן הבהמה, ואכילתו ושתיתו אינם כשל הבהמה שכל אכילתה ושתיתהת גשמיים. "והשקית את העדה ואת בעירם" – מלת "ואת" מפסיקה בין העדה לבין הבקר והצאן (עי' ב"ק סה: בענין "ואת אשמו").
אולם, כשלא נתקדש שמו יתברך – הומעטה ברכת ה' והפכה לברכה שבכמות אך לא באיכות. ומעתה – שתייתם אינה נבדלת משתיית הבהמה – "ויצאו מים רבים, ותשת העדה ובעירם".