יעקב ועשו (ג)[1] / אלחנן בן-נון

"אל תירא עבדי יעקב" (ישעי' מ"ד ב')

טרם לידתי של יעקב מקבלים אנו את הרושם כי תעמוד לפנינו אישיות תקיפה וחזקה היודעת את רצונה, ועומדת עליו, ויודעת להשיב למחמה שערה בעת קשה. נראים כך הדברים על פי המדרש. "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (ב"ר כ"ה כ"ב) "ר' יוחנן אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה. ריש לקיש אמר זה מתיר צוויו של זה וזה מתיר צוויו של זה... בשעה שהיתה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת... ובשעה שהיא עובדת על בתי ע"ז עשו רץ ומפרכס לצאת. כבר בזמן ההריון רומז המדרש על המלחמה המתמדת שעתידה להערך ביניהם. כפי הנראה מן הפסוקים עצמם יעקב אינו טומן ידו בצלחת אלא "ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב" (בר' כ"ה כ"ו). וגם שמו מעיד על רצונו להתגבר על אויביו ואפילו שלא בדרכים ישרות, כנראה מחסר אפשרות. ועל כל פנים אין אנו רואים כאן סימנים של "שב ואל תעשה" מתוך פחד וחולשה".

כאלו כדי לסטור, על פני הסתכלות זאת על יעקב, באה התורה ומעידה לגמרי ההפך בפסוק שלאחריו. "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים" (שם כ"ז) ואומר רש"י במקום "שאינו חריף לרמות קרוי תם". אם כן אין שמץ של אמת לכאורה בפירוש הפשוט של שמו. חז"ל מרחיבים מבט זה על יעקב בספרם על פי קבלה כי יעקב נטמן י"ד שנה בבית מדרשם של שם ועבר. והתורה בעצמה כאילו רומזת על טיבו של יעקב "ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה" (שם כ"ט). כאלו אמרה, עשו איש השדה העובד את עבודת הפרנסה, ויעקב הוא העוסק במלאכות הבית.

למעלה מזה, לא רק שיעקב הוא הבן שאינו נראה כאיש החזק העתיד לרשת את אביו, אלא רואים אנו אותו גם כהססן ואולי גם למעלה מזה כפחדן. כשאומרת לו בקרה "לך נא אל הצאן... והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו" (בר' כ"ז ט', י') משיב יעקב "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (שם י"ב). ואף כי מוצדק היה חששו זה של יעקב שכן זה באמת אשר קרה מכל מקום בולט כאן חסר האונים והתושיה. כשיוצא יעקב לחרן, בקומו בבקר אחרי החלום, נודר יעקב נדר שגם מתוכו מבצבצים פחד ודאגה "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבש ושבתי בשלום אל בית אבי" וכו' (בר' כ"ח כ', כ"א).. ואחר כך מאוחר יותר "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא" (בר' ל"א, כ'), שוב הפחד הזה מלבן המאלצו לברח כבחשכת לילה, כגנב. וכמובן אצל פגישתו עם עשו "ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו... לשני מחנות... והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' ל"ב ח' ט') והתרפסותו בפני עשו "והוא עבר על פניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (בר' ל"ג ג'). וזה בזמן שלדעת חז"ל יכול היה להלחם שכן היה לו כח לכך. וגם כשבניו מוכיחים עצמם כעזים שאינם נרתעים מלשלם לשונאיהם עדין פוחד הוא "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ... ואני מתי מספר נאספו עלי והכוני" (בר' ל"ד ל'). גם אחר כך כאשר צריך הוא לשלוח את בנימין כדי להחיות את לבבם אומר הוא "אתי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כלנה" (בר' מ"ב ל"ו).

אמנם בלי ספק שבכל מקרה אפשר למצוא הצדקה או אפילו סבה נכונה, אבל רבוי המקרים והתכונה המשותפת המתגלה בהם אומרים לנו כי יש דברים בגו, ואין להסתפק בהסתכלות פרטית ומצומצמת אלא לנסות לטוות את החוטים לאריג אחד.

תופעה נוספת המאשרת את הצרך במבט כללי על תכונה זו של יעקב היא המופיעה בישעיהו. עד פרק מ' משתמש הנביא בכנויים לישראל כגון ציון וירושלים, יהודה. ואלו החל מפרקים אלה מופיעים כמעט רב השמות ישראל ויעקב. לא רק זה אלא בדרך כלל בתחלה מזכיר הנביא יחד עם כנויים אלה את הבטוי "יראה". כגון "ואתה ישראל עבדי אשר בחרתיך... אל תירא כי עצך אני" "אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל" (ישעי' מ"א). או "אל תירא בדי יעקב וישרון בחרתי בו... אל תפחדו ואלתרהו" (שם מ"ד).

הדעת נותנת שגורלו שגורלו של יעקב קשור הוא לתכונה מיוחדת זו. מביע זאת המדרש על הפסוק "אלה תולדות יעקב, יוסף" (בר' ל"ז ב'). "יעקב אבינו ע"י שביקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף. (אמר) לא שלותי מעשו ולא שקטתי מבלן ולא נחתי מדינה ויבא רגז בא עלי רגזו של יוסף" (ב"ר פ"ד א'). כל ימיו של יעקב שבועים בחותם של רדיפה החל מהריונה של אמו כדברי המדרש על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בר' כ"ה כ"ב) "ר' ברכיהו בשם ר' לוי (אמר) שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו (עשו) אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה (אגרופו) מתוחה לנגדו" (ב"ר כ"ג ו'). וכפי שמסכם יעקב בעצמו את גורלו "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" (בר' מ"ז ט'). אם כן יעקב עצמו מודע היה לגורל המיוחד שנפל בחלקו שלא כגורלם של אבותיו. נראה כי ידיעת גורלו המיוחד היא שהטביעה בו כבר מצעירותו את חששנותו ופחדו המיוחדים.

על אברהם אבינו אומר המדרש, שאמר לו הקב"ה "צא וכבוש את הדרך לפני בניך" (ב"ר מ' ח'), שמעשה אבות סימן לבנים. בלי ספק עברה תודעה זאת בירושה מאברהם לזרעו וכך ראה את עצמו יעקב כאחד ממכיני האומה. שצאצאיו עתידים להיות עם סגולה ושמעשיו ותכונותיו קובעים את סגולותיהם המיוחדות של העם ואת גורלם, במדה מסוימת.

אין פלא איפוא כי אף שהקב"ה מבטיח ליעקב לא פעם אחת ישמרהו אותו ואת זרעו וידאג להיותו עם רב, אין יעקב מפסיק לחשוש. שהלוא ביציאתו מארץ כנען מבטיחו הקב"ה "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך... והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר נשבעתי לך" (בר' כ"ה י"ג-ט"ו). ולא רק הבטחה פרטית נותן לו הקב"ה שהרי אומר לו "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (שם י"ד). ואעפ"כ יעקב בקומו בבקר נדר נדר, שמשתמע ממנו שעדין אין הוא בטוח לגמרי. וכן אח"כ אצל לבן אומר "ואהיה עמך" (בר' ל"א ג'). וזאת אחרי שמוכיח לו כי הוא דואג לו ואינו נוטשו שאומר לו "כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך" (שם י"ב). וגם לבן בעצמו מספר ליעקב בהיסח הדעת שאלקי אביו שמרו "ואלקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בר' ל"א כ"ט). ויעקב עצמו מכיר בכך ואומר לו ללבן "לולי אלקי אבי אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני, את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש" (שם מ"ב). ואעפ"כ חושש יעקב שכן לקראת פגישתו עם עשו מתפלל הוא לאלקיו שיצילו ויקים הבטחתו "ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב" (בר' ל"ב י"ג). הסבה נראית לעין בפסוקים הקודמים "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (שם י"א). יעקב חושש שמא יגרום החטא ויחד עם זה הרדיפות הבלתי פוסקות מביאות אותו למצב שקשה לו לעכל את ההבטחה שצפוי לו ולזרעו עתיד של עם בחירה. ברור שכיוון שבענינים גדולים עסקינן ענין קיומו של עם שלם לעתיד רחוק ולא רק של משפחה אחת, קשה עוד יותר לעכל את הדברים ולהיות בטוחים שאכן העם והמשפחה יהיו ראויים לבחירה והבטחה זו, מה גם שהמציאות ההסטורית המשפחתית של יעקב אינה מוכיחה לו כי אכן נמצא הוא בדרך.

תשובת יעקב לרבקה אמו בצוותה עליו ללכת ולהתברך היא "והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (בר' כ"ז י"ב). ברור לכל כי משמעות הברכה אינה מיוחדת לפרט המתברך בלבד אלא לזרעו ולכל היוצאים ממנו. בפרט שבשורת הזרע והארץ עברה בלי ספק מאברהם ליצחק וליעקב ולזה צפה יעקב בכל מאדו. וכשמשיב לאמו מבצבצים בין השטין המילים "והבאתי על זרעי קללה ולא ברכה".

מתוך כך ברור שאותה סתירה בין הנראה מאישיותו של יעקב בלידתו ואח"כ מישבת. ברור שכאשר אדם נמצא בלי הרף במצבים מסבכים אשר בם הוא נמצא נרדף בלי הפסק אין בו יכלת להוציא לאור את כוחותיו הטבעיים בצורה הישרה והבריאה. בלית ברירה מתבטא רצון החיים וגבורתם בצורות מעוקמות, שגם בהם אפשר לראות זכר לאותן תכונות יסודיות שלא נתגלו בבריאתן. כך מתגלה ביעקב אבינו גבורת וחכמת החיים בקנית הבכורה, בפצול הרהטים בשתדלנות לפני עשו, בגבורתו עם המלאך, במשא והמתן עם אנשי שכם, ובגבורתו במלחמתו עם שכניו כדברי הפסוק "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בר' מ"ח כ"ב). כאמור לא כל הגלויים הללו מראים את הגבורה בשלמותה ובבריאותה, אלא שגרמו המצבים ונתגלתה כך. מ"מ ברור כי בכח יש לו לעם ישראל רב, עזין שבאמות. אלא שלא תמיד מתגלים הדברים בשלמותם. נכרים הדברים היטב בבניו של יעקב – עם ישראל, שגבורתו וחכמתו המתגלים תוך כדי חיי גלותו גם הן כאלה המתאימות למצבים בהם העם נתון. גבורת הרוח וקדוש השם מצד אחד והחכמה היהודית אשר מצאה לה בכל מצב את היכלת להתקים ולבסס את חיי העם בפזוריו.

דברים אלה מוליכים אותנו לקראת חפוש התקופה בה יכולים אנו לומר הנה נתקימו בנו מעשי אבות סימן לבנים, ממעשי יעקב רואים אנו כי מאד טפוסית היא ליעקב תקופה של רדיפות בלתי פוסקות אשר אינן מניחות לעם לנשום לרוחה כמעט ביניהן. הביע זאת המדרש "ויעקב כמה נצטער, שנא' "רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל" (תהילים קכ"ט א'), עד שהיה במעי אמו בקש עשו להרגו... וכשקבל הברכות "וישטם עשו את יעקב ויאמר עשו בלבו... וארהגה את יעקב אחי" (בר' כ"ז מ"א), ברח ללבן לחרן ונצטער בבנותיו של לבן, ואחרי כן בקש להרגו, שנאמר "ארמי אבד אבי" (דברים כ"ו ה'), יצא מאצלו ופגע בעשו, באה עליו צרת דינה וצרת רחל וצרת יוסף. ולסוף נח שנא' "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו" (בר' מ"ז י"ב). ברגע שיוצא יעקב מצרה אחת ישר נכנס לצרה אחרת עד רדתו מצרימה. (תנחומא עקב ג').

המנוחה לה זכה יעקב, גם היא חלק בלתי נפרד מגורלו. כדברי ירמיהו "כי הנה ימים באים נאום ד' ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר ד' והשיבתים אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה... כי כה אמר ד' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום... הוי כי גדול היום ההוא מאין כמהו, ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. והיה ביום ההוא נאום ד' צבאות אשבר עלו מעל צואריך ומוסרותיך אנתק ולא יעבדו בו עוד זרים, ועבדו את ד' אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם. ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ד' ואל תחת ישראל כי הנני משיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד" (ירמי' ל' ג'-י').

הנה כאן שני השלבים החשובים הנזכרים ביעקב, בהסטוריה של עמנו בשמותיו של יעקב דווקא. פחד וחרדה ומתוכו ועל ידו למצב של ישועה וארגעה "אל תירא עבדי יעקב" (שם). התשועה מתוך מצב של פחד וחרדה, מתוך מצב של רדיפות פוסקות כשהיא מופיעה במלכות ד' מתוך מלכות דוד, זוהי תקופת "יעקב" של עם ד'.