יופייה של ירושלים[1] / מנחם קליין

"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" )קידושין מט:).

דברים הרבה נכתבו ונאמרו על יופייה של ירושלים ועדיין עומדים אנו ותוהים על מקור יופייה של היפה שבערים. מהיכן בא לירושלים יופייה המיוחד, ומה משמעותו?

"אמת ויציב... ויפה" בתחתית סולם הערכים ניצב היופי. לא מפני שנדחק הוא לקרן זווית, בלתי רצוי ואולי מגונה אלא מפני ששם מקומו הטבעי. בתחתיתו של סולם - בשעת ירידה מלמעלה למטה, וכשלב ראשון בעליה מלמטה למעלה אין היופי מנותק משאר חבריו אלא קשור ומאוחד עימהם ומהם הוא יונק את חינו והדרו. וכל יופי שאינו כיופי הזה אינו אלא כיעור, שבר כלי. וכשעמדו ישראל על הים וזכו לגילויים נפלאים, מעין מה שיראו לעתיד לבוא, הצביעו עליו באצבע "זה א-לי" והסיקו את המסקנה "ואנוהו" - "אתנאה לפניו במצוות" (שבת קלג:), זכו וראו ישראל את הסולם על כל שלביו, עד האחרון שבהם וקבלו עליהם לעלות בו מעלה מעלה עד השלב הרם והנשא שבו.

ואין הדברים אמורים אודות יופיה של מצוה בלבד "לא לגבי כל יופי שהוא, ולו יהיה נראה לנו הגשמי ביותר.

"אמר הקב"ה לאישה... את היי לאיש וחזה בך חזות הכל: עטרת תפארת, חן, נעם, רוך, חמלה... וראך האיש... וזכר חיי שמיים על האדמה... אם לא יאבה האיש ראות אותך, יופייך, נשמתך, כי אם גווך ונהפכת לו לקללה... והיו לו נשים רבות ולא יראה את האשה ולבו ובשרו יהמו ולא יראה את היופי. יש להעלות את הדברים ממדרגתם הנמוכה, הגסה, למדרגה היותר גבוהה... רואה אדם יופי שבאשה, ויופי שבכל דבר, רואה מזיגה נפלאה של קווים, תמונות, צבעים, קולות ידבק בכל אלה, ודבק ביופי ויעלהו לשרשו, למקור כל יופי, ליופי העליון." (הלל צייטלין, על גבול שני עולמות).

וכך כתב המהר"ל על היופי:

"והפאר והיופי - דבר זה הוא מצד ענין אלוקי שיש בנבראים שאין היופי מתיחס על הגשמי כלל" (דרך חיים פו).

מהו העניין האלוקי, המגמה האלוקית, המיוחדת שבירושלים הנותן לה את יופיה והדרה?

"בא וראה כל מה שאירע ליוסף אירע לציון...נאמר ביוסף ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה ובציון כתיב יפה נוף משוש כל הארץ" (תנחומא ויגש).

יהודה אמר כי קדושת ישראל תקום ותתבצר דווקא על המיוחד לו, ואילו יוסף טען שקדושת ארץ ישראל צריכה להבנות על הבסיס המשותף שיש לישראל ולאומות העולם אלא שישראל צריכים לקדש ולהעלות את הדברים הללו על ידי כוחם וקדושתם המיוחדת.

"הכח המקביל לערך הגוף האנושי השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי" (המספד בירושלים),

ויוסף אמר כי קדושת ישראל היא ללמד לתועים בינה ולהתערב בגויים וללמדם דרכי ה' (שמועות הראי"ה)

"והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם ומ"מ ידע כח קדושתו" (המספד בירושלים).

יופי עיר ציון כיופיו של יוסף שאב את חינו מהעובדה שלא היה זה יופי ריק מכל תוכן אלא היה זה יופי מקודש שביטא את דעתו ואח כוחו המיוחד. כשם שיוסף קידש את חיי החולין ולכן היה יפה תואר, כך ציון שאבה את יופייה מכוח קדושתה וההופעה האלוקית בין חומותיה. "אלוקים בארמנותיה נודע למשגב", ומשיצאנו משער "ציון" עלינו ל - "ירושלים".

"ציון וירושלים נמצאות הן זו אצל זו. מאז, מראשית תולדותינו התבלט שם ציון בהבטאה של מלכותנו, כחנו העולמי, שהוא הנהו גם כן ודאי צו מצד עצמו...אמנם "ירושלים" מבטאת בהבלטתה את המטרה של קדושתנו מצד עצמה, בתור המגמה היותר גבוהה באידיאליותה של הוייתנו הישראלית בעד עצמנו ובעד האנושיות כולה" (חזון הגאולה עמ' רפב.)

"יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון...כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו" (תהלים מח).

"כי הנה המלכים - זה יהודה ויוסף" (בראשית רבה פרק צג).

"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" - אריב"ל עיר שעושה כל ישראל חברים" (ילק"ש, תהלים קכב).

בירושלים, אשר לא התחלקה לשבטים, לא בלט כח מסוים של שבט על פני כח אחר של חבירו, אלא ירושלים אחדה את כל הכוחות של כל השבטים שהתבטאו בכוחות יהודה ויוסף.

"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" (תהלים קכג). מהותו של השלום הוא כה חדש הנוצר ע"י כח עליון המאחד שני כוחות הפכיים מנוגדים שהם למטה ממנו, ע"י ביטול הניגוד ביניהם. "חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לציון שנאמר שאלו שלום ירושלים" (ילקוט המכירי, תהלים קכב)

יופיה של ירושלים בא לה בהיותה עיר הסנהדרין והמקדש ומכוחה האלוקי המיוחד שתתגלה בה - המאחד את כל כוחות השבטים ועושה את כל ישראל לחברים. מאחדות זו גם "הכח המקביל לערך הגוף האנושי" - הווה אומר ירושלים העיר - ינק את חינו ואת יופיו המיוחד.



[1] פורסם בדף קשר 46.