למועד עצמאותינו הכ"ד / הרב יהודה שביב

א

"אחרי ה' ילכו, כאריה ישאג. כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים. יחרדו כציפור ממצריים וכיונה מארץ אשור והושבתים על בתיהם נאם ה'"

(הוא י"א, י-יא)

כתוב זה משמש מקור להלכה המובאת במסכת ברכות ו:

"אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחליין רבנן שבתא כיון דשמענא להא דרבי תנחום א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר: אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו' אנא נמי רהיטנא".

למרות שמדברי קבלה – "אם תשיב משבת רגלך" (ישעי' נח, יג) למדים שאסור אף לפסוע פסיעה גסה בשבת (שבת קיג:), כשהמטרה היא שמיעת דבר הלכה קרובה לזו נזכרה בג"מ שם קודם.

"אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל מצווה למרהט שנאמר: נרדפה לדעת את ה' " (הושע ו')

מעתה יש להבין מדוע לא השתמש רב יהושע בן לוי באותו כתוב כדי ללמד על החיוב שבריצה לדבר הלכה אף בשבת, ומה עוד ששם נאמר "נרדפה" שיש במשמעה גם ריצה, ובכתוב שהוא מביאו נאמר רק "ילכו".

* * *

באמת הדמוי לשאגת אריה דורש התבוננות. "אריה שאג מי לא יירא". שאגת האריה מעוררת חלחלה ופחד, הירא משתדל לחמוק ולברוח, להתרחק ממקור הפחד. וכאן כאריה ישאג, אך תחת בריחה ורחוק, הליכה וקירוב. "אחרי ה' ילכו". פעולה שהיא כאילו נגד הטבע ונגד המקובל.

זה המקור להלכה בשבת. פסיעה גסה מהווה סתירה לענינה של שבת. שבת מנוחה, ריצה על אחת כמה וכמה. כי שבת משמעה רגיעה ושלווה ולא המולה וריצה.

באים חכמים ולומדים ומלמדים: בכל הנוגע לשמיעת דבר ה' זו הלכה, הרי שריצה בשבת לא רק שמותרת אלא אף רצויה וחיובית. מהיכן להם זאת? מפסוקנו. "אחרי ה' ילכו" כשהדברים אמורים ביחס לנהייה אחר ה' הרי שהולכים אחריו אף בנגוד להגיון, ואולי גם לחושים הטבעיים.

שאגת אריה – ורצון להתקרב ולהמצא במחיצתו.

* * *

ג

פחד ויראה הנופלים על האדם למשמע שאגת אריה אין עמהם שיקולים קרים ומפוכחים, האדם אינו מבהיר ומנתח לעצמו הגיונית מדוע ירא הוא. כל כולו נתון בחווית האימה, ואין אף חלק בו השרוי מחוץ לה, לחשוב חשבונות. מחד מבחינה זאת, מהווה אינסטיקנט שרשי בריא של האדם המשותף לו ולשאר הנבראים.

כן הדברים בהליכה אחר א'. הליכה זאת אין עמה חשבונות וחשובים, שקולי הגיון ואף לא שקולים שברגשם האדם נסחף כל כולו באותה הליכה.

"זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך.
לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמי' ב', ב')

* * *

ד

שנה זאת, הכ"ד לעצמאות ישראל, עמדה בסימן ההליכה אחר אותה שאגה. אנו השטופים בפכים קטנים אזננו אטומה (אפשר גם ערלה) לשמוע אותה שאגה. אך בת קול מגיעה אלינו מארץ הרחק. שם – בארצות מרחוק נחרדים בנים לקול השאגה, נחרדים ובאים "ויחרדו בנים מים... וכיונה מארץ אשור". אנו תוהים לחזיון המופלא: התעוררות זאת מהיכן באה? מה שרשה ומקורה?

אין זאת אלא שהשאגה הנוראה הגיעה לאזנם והם מתנערים ואף הם שואגים להנתק מחבליהם, שואגים הם לילך אחריו, אחרי הקול ואחרי משמיע הקול.

לפני חמש עשרה שנה כתב אחד מהגדולים על דפיקות שדופק הדוד בדלתה של הרעיה. (באמת כבר לפני כמאה שנה דיבר הנצי"ב מוולוז'ין על דפיקות "ראה ראינו כי היה ד' את רוח עמו ישראל מכל חלקי תבל ומלואה, להושיב נחלות שוממות בארץ הקדושה ולכונן שם מושבות לנדחי ישראל, וקול ד' דופק על פתחי לבבנו לאמר: פתחו לי פתח בפעולתכם, כי הגיע השעה לא יאמר עוד על א"י: עזובה, אין דורש אותה. ועתה סרה מעליה קללת ד' שתהיה הארץ שוממה, ובא דבר ד' בכריתת ברית לאמר: "והארץ אזכר". שיבת ציון ח"ב. מתוך הקובץ מפי ראשונים ואחרונים עמ' סג.) כך סברנו אנו, אך חרדת בנים מארץ מרחק, מלמדת שלא דפיקה כאן אלא שאגה בפה מלא, "כאריה ישאג".

* * *

ה

מדוע שואג הדוד?

שמא הפסוק הקודם יבהיר:

"בקרבך קדוש, ולא אבא בעיר". (הושע יא' ט')

ודרש רבי יוחנן במסכת תענית ה:

"אמר הקב"ה: לא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא לירושלים של מטה".

ובזוה"ק נאמר יותר:

"דמיומא דאתחריב מקדשא לתת, אומר הקב"ה דלא ייעול בגו ירושלים דלעילא עד שיעלון ישראל לירושלים דלתתא, דכתיבי: בקרבך קדוש ולא אבא בעיר (בראשית, רלא' עא')

(מיום שנחרב מקדש שלמטה, נשבע הקב"ה שלא יבא לירושלים שלמעלה עד שיבואו ישראל לירושלים שלמטה".)

(וראה רד"ק בהושע שם, ולפי"ז אולי יש מקום לגרוס בגמ' עד שאבנה לירושלים של מטה.)

שאגה ששואג הקב"ה הוא מעין השאגה ששואג הוא על נווהו. כי הנה הגיע עת דודים, ובראה השעה להכנס בירושלים של מעלה, לבא להתאחד ולהתקשר, אך קודם לכן צריכות גלויות להתכנס לירושלים של מטה, והדוד שואג, והם נחרדים ובאים מצפון ומים.

הנטה אף אנו אזן לאותה שאגה אדירה?

מעתה, שמחה ששמחים אנו ביום עצמאותנו זה לא רק על כי באנו עאל הנחלה, אלא על כי שבו בנים לגבולם, על כי חזרו אל שולחן אביהם, על אחוד המשפחה, על שמחתו שלו לשוב בניו אל נחלו שלו. משתפים אנו עצמנו בשמחתו כביכול. ושמחה זו שלו היא על עצת השיבה של הבנים לביתם. ואין שמחה זו מותנית לא בציציותיהם ואף לא באורך ציציות ראשם. הם כמות שהם ואף אם עדיין לא טוהרו מטומאות שדבקו בהם.

"זכור תזכר" – תני ר' חייא: משל למלך שיצא למלחמה והיו בניו עמו, והיו מקניטין אותו. למחר יצא לבדו ולא היו בניו עמו. אמר המלך: הלוואי היו בני עמי ואפילו היו מכעיסין אותי. כך המלך – זה הקב"ה, בניו – אלו ישראל. בשעה שהיו ישראל יוצאין למלחמה היה הקב"ה יוצא עמהם, כיון שהכעיסוהו לא יצא עמהם. וכיון שלא היו ישראל בארץ אמר: הלוואי היו ישראל עמי ואפילו מכעיסין אותי" (איכה רבתי ג, יח)

"בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה" (יחזקאל לו') – אמר הקב"ה: הלוואי יהיו בני עימי בא"י אע"פ שמטמאין אותה" (ילק"ש איכה רמז תתרלח)