יעקב ועשו (ב)[1] / אלחנן בן-נון
"אל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי" (ויקרא כ"א כ"ג) הגדילו רבותינו זכרונם לברכה לראות את רשעו של עשו הרשע. ומבין שיטין דאורייתא דולים הם רמזים על מעשיו. וכ"כ למה?
אחד ממאמרי המדרש החריפים ביותר אומר: (לק"ש ב"ר ק"י)
"א"ר יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום. בא על נערה המאורסה דכתיב "ויבא עשו מן השדה" (בר' כ"ה כ"ט) וכתיב "כי בשדה מצאה עצקה הנערה המאורס ואין מושיע לה" (דבר' כ"ב כ"ז). הרג את הנפש דכתיב הכא "והוא עיף" (בר' כ"ה כ"ט) וכתיב התם "כי עיפה נפשי להורגים" (ירמי' ד' ל"א). כפר בתחית המתים. דכתיב "הנה אנכי הולך למות" (בר' כ"ה ל"ב). כפר בעיקר. כתיב הכא "למה זה לי" (שם) וכתיב התם "זה אלי ואנוהו" (שמ' ט"ו ב'). (וכאלו אמר "למה זה אלי"). בזה את הבכורה דכתיב "ויבז עשו את הבכורה" (בר' כ"ה ל"ד)".
סדר העבירות במדרש הוא על פי סדר הפסוקים בפרשת תולדות. ואם נסדרם ע"פ מהותם נמצא כך. א. כפר בעיקר. ב. כפר בתחית המתים. ג. שפך דם. ד. עבר על גלוי עריות. ה. בזה את הבכורה. ובסדור זה תבליט לנו מיד העובדה ששלש העבירות שמחויב אדם למסור עליהן את הנפש כלן כאן. דהיינו "ע"ז, שפיכות דמים וגלוי עריות". ואלה מתלוות שתי עבירות נוספות שהאחת – הכפירה בתחית המתים אפשר לצרפה לכפירה בעיקר. והשניה קובעת היא קללה לעצמה.
נוסף על כך יש לנו מקום ללמד גם מנסוח דברי ושל ר' יוחנן כנויו של עשו כאן "אותו רשע" מזכיר לנו יחס ידוע לאדם שלא רצו להזכיר את שמו – "אחר", וכפי שאנו אומרים היום "אותו האיש". יש לנו אם כן ללמד מכאן על היחס שרצה להביע המדרש לעשו. מלבד זאת בולטת העובדה כי את כל חמש העבירות הללו מיחסים חז"ל דווקא ל"אותו היום", והוא יום מסירת הבכורה ליעקב. פירוש הדבר כי רצו חז"ל להסביר לנו מה ראה יעקב לקנות את הבכורה מעשו. ומענין כי למעשה זוהי הפרשיה הראשונה אותה מספרת התורה על חיי שני הבנים האלה והיחס ביניהם ובין הוריהם. עד כדי כך שזו אותה פרשיה עם פרשת לידתם ואין הפסק פרשה פתוחה או סתומה ביניהן. ונראה כאילו רצתה התורה לומר שלא נבראו השנים האלה אלא בשביל שיקח יעקב את הבכורה מעשו. ובאמת כל חייהם סובבים סביב נקודה זו – הבכורה והברכה.
למעשה אומר זאת המדרש בפירוש אלא שלאו דווקא ביחס למדרש שהובא לעיל. כדבריו
"מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה? דתנינן "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. אמר "יהיה רשע זה עומד ומקריב?!" " (ב"ר ס"ג י"ח).
נראה אם כין איך מתבטאים דברים אלה במאמר הראשון שהבאנו הלכה למעשה. נמצא כי ראשית רצו חז"ל להראות כי עשו אינו נגדר אדם, ובודאי שלא אדם מישראל ובודאי ובודאי שלא בדרגת כהן. וכלך מראים הם כי אותן שלש עבירות המהוות את יסוד המשפט האנושי, שכן הן כלולות גם בז' מצוות בני נח, הוו חלק מתפריטו היומי של עשו. הפ"ס מזכיר תחלה אלה שבין אדם לחבירו ואח"כ את אלה שבין אדם למקום. אלא שאנו רואים את שלש אלה בדרך כלל כחטיבה אחת.
וביחס לשלש עבירות אלו, לכהנים בישראל מעמד מיוחד וצוויים מיוחדים. והלוא הכהנים תמורת הבכורות הם מאחר וחטאו בעגל. אם כן קדושת הבכור עליו נאמר "הקדשתי לי כל בכור בישראל" (במדבר ג' י"ג), עברה כולה לכהנים וללוויים שכן נאמר "ואני הנה לקחתי את הלוויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים" (שם י"ב). הרי שקרובים הכהנים והלויים אל ד' יותר מכל עם ישראל. וכן גם מדגישה התורה ואומרת על בני אהרן אשר מתו "בקרובי קדש" (ויקר' י' ג'). ובידם של אלה הפקיד הקב"ה את שמירת תורת ואמונתו כנאמר "ובאת אל הכהנים הלוויים... ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דדבר' י"ז ט'). ולא עוד אלא שאומר הנביא "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא" (מלאכי ב' ז'). הרי שלא רק שאין כאן מקום לכפירה ח"ו אלא שתפקידם של כהנים בשמירת התורה והאמונה.
גם ביחס לשפיכות דמים ישנם חיובים מיוחדים על כהנים שאינם בשאר בני אדם מישראל. כדברי הגמ' (ברכות ל"ב ע"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנא' "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו" (ישעי' א' ט"ו). ולדברי תוס' ביבמות (ז' ע"א ד"ה שנאמר) מתום שאין קטיגור נעשה סניגור וכיוון שהרג בידיו אינו יכול לשאת ידיו. ולדעת הפוסקים אפילו שהרג בשוגג וישנם הסוברים אף שעשה תשובה אינו נושא את כפיו. (או"ח קכ"ח ל"ה ומ"ב שם). ואם כי לדעת התוס' הנזכר ביבמות אינו פסול לעבודה, הרי שישנן דעות התלויות במחלוקת גירסאות במשנה בבכורות (פר' ז' מ"ז) אם גורסים בכשרים לעבוד גם "שהמית את האדם" או לא, שבדעת התי"ט שאין גורסים ואחריו כמה אחרונים. (מלאכת שלמה).
וכמובן כל אותן הרחקות שהרחיקה תורה את הכהנים ממתים. ככתוב: "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לפנש לא יטמא בעמיו" "והכהן הגדול מאחיו... ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקר' כא' א' י').
כן גם ביחס לגלוי עריות ישנן לכהנים אזהרות מיוחדות "אשה זנוה וחללה לא יקחו... כי קדוש הוא לאלקיו" "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" (ויר' כ"א ז' ט'). וכהן הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה כדברי המשנה (בכורות פרק ז' מ"ז).
גם שתי העברות הנוספות כפירה בתחית המתים ובזוי הבכורה, קשורות אחת בשניה ומתאימות למגמת חז"ל להראות כי עשו לא היה ראוי לבכורה מחמת מעשיו.
במדרש שהבאנו לעיל, נמצא הסמך לכפירה בתחית המתים ע"י עשו מן הפסוק "הנה אנכי הולך למות" (בר' כ"ה ל"ב). פרטים נוספים על עבירה זו מוסיף לנו המדרש (ב"ר ס"ג ט"ז) במקום אחר. "ויזד יעקב נזיד" (בר' כ"ה כ"ט) א"ל: מה טיבו של נזיד זה"? א"ל "שמת אותו זקן". אמר (שם) באותו הזקן פגעה מדת הדין"?! א"ל "כן". אמר "אם כן לא מתן שכר ולא תחית המתים". לכאורה קשה מדוע כפר עשו בתחית המתים? הלוא היה לו לכפור עקב שמועה זו רק במתן שכר. מתוך כך שאברהם אבינו מת כביכול יש כאן צדיק ורע לו. ומה מקום לכפור בתחית המתים? אפשר שהתשובה היא שמתוך שכפר במתן שכר כפי שהברנו, וגם את תחית המתים הבין כגדר של שכר וגמול טוב לצדיקים הרי שכשם שאין בעוה"ז קבול שכר כך גם לא יהיה לע"ל קבול שכר בתחית המתים.
אלא שמדרש אחר (פסיקת' רבתי יב') מציר את התמונה בצורה שונה במקצת ובטון שונה גם כן. "עקב היה יושב ומבשל עדשים. בא עשו ואמר לו "מה ראית להיות יושב ומבשל עדשים", ואמר לו "מפני שמת זקני ואני יושב ומתאבל ומצטער, כדי שיהא יודע היאך נצטערתי עליו, וכשיחיו המתים לע"ל יהיא אוהבי". אמר לו: "שוטה, כך אתה סובר, משמת אדם וכלה בקבר שעתיד להיות?!" אמר לו: "ועוד, הבכורה שאתה סבור יש בה כלום תן לי קערה אחת מן העדשים האלו ואני נותנה לך".
לפי המסופר במדרש זה, הטון של עשו בכפרו בתחית המתים אינו טון של צער על מות אברהם סבו, כלל אין הוא מרגיש שאברהם סבו הוא, והמדרש מכניס מרז לזה לדברי יעקב באמרו "שמת זקני" ולא "זקננו". וכך רואה עשו את יעקב כשוטה המאמין בהבלים ובאמונות תפלות. ונמוקו עמו מאחר שגופו של אדם כלה בקבר היאך הוא קם לתחית המתים?! פירוש הדברים הוא, אין עשו מאמין ברוח, הציר המרכזי בו מתרכז האדם הוא הגוף ומכאן גם אין שום משמעות לבכורה היינו לקדושת הבכור ולא לברכתו או זכויותיו. שאן אין שום משמעות לותועלת חרית להתעלות ולהתקדשות של האדם.
באותו מדרש (פסיקת' רבתי יב') אנו מוצאים גלגול אחר לרשימת העבירות של עשו, שם ערבות גם עבירות של עמו – אדום דורות רבים לאחר מכן, והנזקפות של חשבונו של אבי האומה ופטרונה – עשו. "פתח ד' תנחומא... אתה מוצא עשו הרשע שלא חטא על ישראל בלבד, אלא הרבה חטא. 1) חטא על הקב"ה ששרף את התורה ושרף את ביהמ"ק. 2) חטא על ישראל ששרף והרג והגלה. 3) חטא על אחיו שנא' "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בר' כ"ז מ"א). וברח מפניו והניח אביו ואמו ויצא בגולה במקומות שלא היה מכיר כ"ב שנה. 4) חטא על אביו שהלך עובדות עכו"ם והיו מעשנות לע"ז ויצחק מריח וכהו עיניו שנא' "ותכהין עיניו מראות" (בר' כ"ה א'). (וסלק ממנו רוה"ק). 5) חטא על אברהם זקנו שאמר לו הקב"ה "ואתה תבא אל אבותיך – שלום תקבר בשיבה טובה" (בר' ט"ו ט"ו). והיה אברהם ראוי להזקין ולהאריך שנים (שחי רק קע"ה שנה ויצחק חי ק"פ שנה) ומפני עשו הרשע נתקצרו ימיו (שלא רצה הקב"ה שיראה ברשעו שאין זו שיבה טובה). 6) שחטא על אמו, שהוציאו אותה (לקבורה) בלילה כשמתה מפניו, והיא צוותה כן. אמרה "יעקב הצדיק בני איננו כאן, יצחק הצדיק בעלי יושב בבית מפני שכהו עיניו, יוציאוני ביום ויהיה רשע זה הולך לפני מטתי, ויאמרו "אוי מן הדד שזה היניק"... א"ר יוסי בן חנינא וזו הפני שהוציאוה בלילה לא נכתבה מיתתה בשל שרה".
ובשמ"ר (שמ"ר א' א') מוסיף המדרש "ועוד שתאב מיתת אביו... שנא' "יקרבו ימי אבל אבי" (בר' כ"ז מ"א) ונסוח כזה הוא חריף מאד שכן אומר המדרש "תאב מיתת אביו" והרי זו מלה מגונה ממש. שהיא מלשון תאוה המשמש לרצינות החמריים והשפלים ביותר באדם ככתוב "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" (במדבר י"א ד') או "ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים י"ב כ'). ובשני המקומות מוצמד בטוי זה למלה "בשר" שגם היא בבטויה חמרית מאד ולא סתם אוכל ומזון. ובה אותיות בולטות בבטוין שבאות להדגיש את כוונת המלה.
ולהשלמת התמונה יש רק להוסיף את דברי ר' (ב"ר ס"ג ט"ז) "ר' אומר אף גנב שנא' "אם גנבים באו לך אם שדדי לילה" (עובדי' א' ה') (שהלוא נבואה זאת של עובדיה על אדום נכתבה). וכמובן לא לשוא חשד בו שכן כבר ראינו את דברי המדרש בשני מקומות שהזכירו ענין זה עצמו. הראשון (ב"ר ס"ה י') "וילך עשו השדה לצוד ציד להביא (בר' כ"ז ה') "אם מצא הרי מוטב ואם לאו להביא מן הגזלות ומן החמסין". והשני (ב"ר ס"ה א') "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית" וכו' (בר' כ"ו ל"ד) עכשו כל מ' שנה היה צד נשי אנשים ומענה אותן, וכיוון שהגיע למ' שנה דימה עצמו לאביו אמר "מה אבא נשא אשה בן מ' שנה אף אני".
והרי הושלמה התמונה שכן אפשר למצוא בעשו את כל ז' עבירות שחיבין להן בני נח, מראש ועד סוף. שהן כפי פסק הרמב"ם (שפטים הל' ממרים פ"ט ה"א) "על ו' דברים נצטווה אדם הראשון על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גלוי עריות ועל הגזל ועל הדינין" וכו'. הרי שע"ז ג"ע וש"ד כבר הוזכרו וברכת השם כלולה עמהם וכן גזל ודינין כלולים כאן יחד. וגם למצוה השביעית שנהוספה לו לנח (הרמב"ם שם) אבר מן החי ישנו זכר אצל עשו. כדברי המדרש (ב"ר ס"ה ח') "ועתה שא נא כליך" (בר' כ"ז ג'). "השחז כלי נשקף שלא תאכילני נבלות וטרפות".
הרי שיצא עשו מדרגת אדם בכלל ולא כל שכן שאין הוא ראוי לבכורה ולגדר ישראל, כי הלוא מום בו ולא סתם מום אלא מום שבגלוי ולא עוד אלא מום שאינו עובר.