אם תגאל - גאול, כי אין זולתך לגאול / יוסף אביב"י

זיוו של חודש אייר, המתחדש בימינו ממש מדי חודש בחדשו, המוסיף לנו מועד תורה, חג יצירת העם וחג עשית תורה, זמני פעימת גאולתנו, גאולת האיש, העם וירושלים. שני ימים המסמנים לנו תחלת הגשמתו של חזון דורות, נבואת ציפינו ותתקוות גולינו, המאגדים במשמעותם עבר ארוך ומתמשך ועתיד מזהיר עד לעולם שכולו ארוך. מורים הם לנו את זכרון הארץ בחורבנה, עם בפירודו ובקהילותיו הפזורות, עם בפחדנותו ובשפלת קומתו, עם בתחנוניו ובהרוגיו, תורה בקדרותה ומצוות במעוטן, קרבת אלוקים ברחוקה ומצביעים הם על ארץ שלימה בפריחתה ובתנובתה, עם שלם מאוחד לי"ב שבטיו, תורה בתפארתה כבימי קדם והשראת שכינה במלא גדלה והדרה – מבדילים הם בין חשך לאור בין חשך מערה לאור צהרים ועינינו מסתמאות עד שאיננו יודעים את האפלה ואת האורה כמות שהן, איננו יודעים היכן מקומנו ואי מנוחת נפשנו, אות קטנה במלא עולם, אבל – לנו היא אנו עצמנו, וכשם שגאולה מהפכת עולם ומתקנת אותו ראוי לה שלא תפסח על אות קטנה בו, על נפש אחת.

ישראל נתעלו מעל כל העמים ונבחנו כיצירה מיוחדת, השכנת שכינה בעולמנו בשמות עם ישראל, ואותה מציאות נהדרה של שכינה בכלל ישראל מתפרטת לכל נפש ונפש, כל פרט וישראלי בודד, אותה שכינה במקורה, גלוי אלוקות שכולה קדש וטהר, חפץ תורה ומצוותיה בכל גבורתם ובכל עדיותם היא המצויה בכל יהודי ויהודי, זה ההולך ברחוב וזה הקונה בחנות, זה המתנועע ליד סטנדר וזה הרץ במגרש הכדורגל, הכל אחד ממש. מצווה אותה שאיפה בטהרתה, אותה מציאות של חפץ קרבת ה' ית' היא כל ישותו ונפשו, היא הישראליות שבו, היא – הוא. מסוגל ישראל בטבעו לקיום תורה ומצוותיה כרצון עצמי, כשאיפה פנימית וטבעית, כחפץ בלעדי בטהרתו, הקיום תורה באשר היא המציאות האמיתית הבלעדית, היחידה למעשה מוכן הפרט להיות ככלל, מיועד היחיד במהותו להיות בלא חטא כנשמת הכלל שאין לה בחירה, שהיא אלוקות טהורה ממשית, "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא".

מנין כל חטאי עם ישראל ועוונותיו, כל מרידותיו ופריקת עול? עם הופעתה של נשמת הכלל בעולם זה והמצאותה בגוף כאן נתערבו כשכנים לחלקי פרטיה – נפשות גוים ועמים, שאיפות רשעים וכפירתם. מתחילת מטעו של העם – מופיע עורוב זה ועמו מתחיל תהליך הבירור והזכרוך, ההפרדה בין קדוש לטמא, "כי ביצחק יקרא לך זרע" – ולא כל יצחק", מתרוצצים שני בני יצחק ונפרד עשו לדרכו ולארצו, ומופיע יעקב בחיר האבות שמטתו שלימה, שכל בניו "זרע שכולו אמת", התחלת הצבור הישראלי הטהור הכל שמץ עירוב מזרע גויים וזרים. זהו התהליך הראשונים של יצירת העם, יצירת שרשי העם וגזעו מראשיתו – אבות ובנים ג' וי"ב ושבעים, "בשבעים נפש ירדו אבותיך", נפש אחת, נשמת ישראל האחת האלוקית בטהרתה ובעצמיותה. שבעים נפש של נפש אחת יורדים למצרים ותהליך הגלות בכור השעבוד והזכוך, ביסורים ובתקונים הולך וצורפם עד עת יציאת שש מאות אלף איש, שש מאות אלף נשמות ישראל בגמר הופעתה השלימה של נשמת הכלל בעולמנו, השש מאות אלף אותיותיה של תורה בהופעתה כאן, בארץ. הצירוף הארוך והמיגע בנפש ובגוף עתיד היה להוציא את העם בטהרתו ובעצמיותו, "ועמך כולם צדיקים", כיעקב שמטתו שלימה ובנים כולם מעידים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד", ושני תהליכי יצירה – יצירת הבסיס והבנין השלם, האבות וכל קהל ישראל היו צריכים להביא למפעל אחד – עם ישראל קדוש וטהור, חפץ אלוקי אדיר ובלעדי לעשות את שם ה' בארץ.

יצאו בני ישראל ממצרים ועמם זרע גויים, מצרים מסופחים לקהל ה' מתוך חפץ ישראל לתקן עולם ואומות, להראות לכולם נוי קרבת ה' ותורתו, להביא את הכל לאמת האלוקית והפצתה בכל, "ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו". "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" – "מוקצין שבהם לשפלות – אלו ערב רב", וכך פועלים אלה והנספחים האחרים משאר האומות, כל עם ותכונתו, כל אומה ורשעתה בהטיתם את ישראל מדרכו הנאמנה והטבעית לעקלקלותיהם.

נתערבו גויים בעם ישראל בכלל והשפיעו, נתערבו נפשות גויים בכל ישראלי בפרט, ומכאן ההתרוצצות הקשה הפנימית ומכאן חטאי עם ישראל ועוונותינו. התערבות הגויים באה לא רק בגלוי מעל פני השטח בהשפעה תרבותית זרה, עקרונות ושיטות חיים הסוחפות אחריהן, כי אם גם באופן פנימי – נפש גויית הנמצאת בכל אחד מישראל, "אל זר", יצר הרע שמקורו מן החוץ ומבלבל את האדם מישראל. התשובה מלמדת את האמת הזאת, מכפרת על החטא ומגלה את עצמיות הנפש הישראלית שמעולם לא חטאה, מגלה שאכן ישראל הוא, "הוא" זה לא חטא, מהפכת את כל החטאים לזכויות – "אשת חיל... גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה", וריצד, והלא עם ישראל חוטא בפרטיו ופוגם במעשיו, אלא – שבירור החשבון מגלה כי "אשת חיל" עצמה, נשמת ישראל לא עשתה שום רע ורק טוב פעלה כל ימי חייה. "כאהלי קדר כיריעות שלמה", מה יריעות שלמה זו מתלכלכת ומתכבסת וחוזרת ומתלכלכת ומתכבסת כך ישראל אע"פ שמלוכלכים בעוונות כל ימות השנה יום הכפורים בא ומכפר עליהם". כפרת יוה"כ ככבוס הבגד והיריעה – נקוי הכתמים החיצוניים וחשוף הבגד עצמו, נקוי כל כתמי העוון וחשוף הנשמה העצמית שטהורה וזכה היא – שעיר לעזאזל הוא המכפר על בני ישראל ונושא את עוונותם אל ארץ גזירה, שעיר – שעיר (ש' צרויה). נשלח אל אדום (עי' רמב"ן על הפסוק), ומשמעות הדברים שם: גלוי מקור העוונות הנמצאים בעם ישראל כאדום, עשו וכל יתר האומות שאך הם הם העושים רע את ישראל, וסלוקם של החטאים למקומם וע"י כך מתגלה עצמיות ישראל ולשון זהורית מתלבנת ומעידה על ישראל קדושים שכולם צדיקים וזרע אמתי.

גלות גלה עם ישראל מארצו לבין האומות במהלך דורותיו, וגלות גלתה נפש הישראלי אצל נפש הזו במהלך חייו, עצמאות וקוממיות חותה ויקנה גם הפרט מכל מציריו ולוחציו. בטוחה הגאולה הכללית, מהלכה מודרך ומזורז מידי יוצר כל, מהלכה מסומן מששת ימי בראשית, ואף אם לא יפעל העם תפעל היא עליו ותמהונו להגשמתה; מסופקת היא היא הגאולה הפרטית, מהלכה מראש ועד תם מותחל ומודרך ע"י הפרט עצמו, ורק מאמציו ופעולתו יקדמוה. אמנם, הרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ומוכרח הוא לסיוע, ומובטח לו סיועו של הקב"ה לגאולתו, אלא שרק אם יתחיל החבוש במאמציו ימצא את העזרה, ובשמרורו יראה כי בכל פעולותיו היה סיועו של הקב"ה המכריע ואלולא כן לא יכול היה למשעבדיו. אם חלוצים רוצים אנו להיות למען הגאולה הכללית, יכולים אנו להקדים ולהיות חלוצים בעד עצמנו, אם המעשה למען הכלל תלוי בפעולותיהם של שאר הנמצאים בו, הרי המעשה למען הפרט תלוי אך ורק בפעולתו שלו. גאולת הכלל – בטוחה היא בכללותה ומסובכת בפרטיה, גאולת הפרט – מסופקת היא בחללותה, באם יעשה אותה האדם, אבל – אם יעשנה חפשי הוא לחלוטין בכל מהלכה ופרטיה, מעשיה ומתקדמותה. אין גאולת הכלל שלימה עד שלא יגאלו כל פרטיו, אין עם ישראל שלם כל זמן שפרטים בו עדיין חוטאים ומשועבדים ליצרם, אין העם שלם כל זמן שפרטיו חסרים. יום בשנה מעלה לפנינו את עובדת עצמאותנו, ודרכה נסללת בכל הימים, פרט לפרט מצטרפים למהלכה, מזכיר את הכלל ומבקש ותובע את פתוחה ושכלולה עד לחרות הפרט והכלל בקוממיותה.