לקט לפרשיות השבוע

לפרשת שמיני

"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ט', כ"ב)

"...כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, שנא': 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם'" (משנה במס' סוטה, ל"ח).

ר' מאיר שמחה בבאורו על התורה עומד על משמעותה של הגבהת-ידים זו מעל הציץ. מבאר הוא ענין זה על פי דברי ר' יצחק: "לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה" (שם, מ.). ברכת כהנים מורה אם כן על כוחו של צבור. מקום נוסף שבו מוצאים ביטוי לכוחו של צבור הוא בדינו של ר' יהודה שטומאה הותרה בצבור; שבקרבנות צבור אין צורך בציץ שיירצה על עוון טומאה (עיי' פסחים ע"ז.). רואים, אם כן, מדברי ר' יהודה שגדול כוחו של הצבור שאינו זקוק לציץ. לכן אומר בעל ה"משך חכמה", באותה ברכת כהנים המורה על כוחו של הצבור, בה מגביה הכהן ידיו למעלה מן הציץ (ודין זה נאמרה במשנה ע"י ר' יהודה!), ללמדך שגדול כבוד הצבור מכבוד הציץ.

* * *

"את זה תאכלו מכל אשר במים. כל... אותם תאכלו" (י"א, ט')

שנינו במשנה במס' נדה: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת" (דף נ"א:). ומקשה שם הגמ': "ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר? א"ר אבהו, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: 'יגדיל תורה ויאדיר'".

באור בתרוץ זה של הגמ' מביא בעל ה"אבני-שהם" בשם השל"ה. כוונת הגמ', מבאר השל"ה, שסמני הדגים – סנפיר וקשקשת – אינם רק סימנים חיצוניים שבעזרתם אפשר להבחין בדגים הטהורים ולהבדילם מהטמאים. אלא, הסמנים עצמם הם הם גורמי ההיתר. ללמד, שירדה תורה לכתונת כל דג ודג, וקבעה שהדגים שיש להם סנפיר וקשקשת טבען הגון, והכשירתן לאכילה.

* * *

לפרשת תזריע

"א"ר שמאלי: כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף" (ויק"ר, ריש תזריע)

האדם הוא אמנם נזר הבריאה, "ותחסרהו מעט מאלקים" (תהילים ח', ו'), אך אל לו לאדם לנצל מעלתו זו להתגאות ולהתנשאות; אל לו לדמות בנפשו ששליט הוא על הבריאה ומותר לו לעשות ככל העולה על רוחו. לכן הקדימה התורה לפרש ולבאר דיני בהמה חיה ועוף, ללמדנו שאע"פ שיש בכוחו של האדם לעלות למעלות גבוהות ונישאות – עלול הוא גם חלילה להדרדר מטה מטה. המצורעים והטמאים, שנפגמו ע"י חטאיהם – נחותי דרגא הם מבהמה חיה ועוף, ופרשיותיהם הובאו לאחר שנתבארו דיני החי. כשם שיכול אדם לנצל את כח הבחירה שבו לעלייה גבוהה, כך מסוגל הוא ע"י אותו כח לרדת עד שאול תחתית.

חתם סופר.

* * *

לפרשת מצורע

"'זאת תהיה תורת המצורע' – המוציא שם רע" (ויק"ר ט"ז, ו')

"זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ד, ט)

בעל ה"שפת-אמת" עומד על מהותו של נגע הצרעת (בפר' תזריע, שנה תרל"ח).

בראשית דבריו מעלה הוא שני קשיים על זכירת מעשה מרים. ראשית – אם בא הכתוב להפריש מלשון הרע – מדוע לא נתפרשה הזכירה ישירות על אסור לשון הרע עצמו? שנית – מתקשה הוא בניסוח התורה: "אשר עשה ה' אלקיך למרים", והרי "ידוע שאין הכתוב מייחס דבר רע ח"ו להבורא ית', כי מאתו לא תצא אך טוב" (לשון ה"שפת-אמת").

מתוך קשיים אלו אומר ה"שפת-אמת": "נראה שהיא מתנה שנתן הבורא ית' לבני ישראל אשר אין הרע יכל לדבוק בהם. לכן הרע יוצא לחוץ ובא הצרעת". וזה נתן הש"י ביציאת מצרים, להיות בני ישראל מבוררין לטוב, כמ"ש הרמב"ן ז"ל שענין הנגעים הוא פלא ועדות על בני ישראל, ע"ש". מובנת אם כן משמעותה של הצרעת, והדגשת התורה לזכירת עדות זו בבני ישראל, שאין הרע דבק בהם.

ומסיים בעל ה"שפת אמת" ואומר: "לכן צריך כל אחד לקבל על עצמו זאת, שכל דבר רע שנמצא בו ח"ו יצא לחוץ ע"פ משפט הבורא ית' לבנ"י".