מצה - מצע חרותנו / יוסף אביב"י[1]

'ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור' - הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור, מה זה בבל יראה ובבל ימצא אף זה בבל יראה ובבל ימצא" (מכילתא י"ב, י"ט) .

שאור - אינו ראוי לאכילה ומחמיץ אחרים. חמץ - ראוי לאכילה ואינו מחמיץ אחרים.

מעשי האדם, דבוריו, מחשבותיו וכל תנועותיו והתבטאויותיו - פרי הרצון הן, שאלמלא הוא - אינן קיימות. הרצון הוא המניע לכל, יסודו של האדם. אך אם אמנם הכל הם תולדותיו, מכל מקום אין המשפט ההפוך נכון לעולם - אין הרצון המניע היחיד לפעולות, ומעוכב הוא מלפעול לבדו. עיכוב הרצון מוליד רצון מוכרה וכפוי, רצון מוזער וכפוף, משועבד ונתון למרות אחרים, והוא דוחק את הרצון המקורי השואף לצאת מכלאו - ומכאן נוצרת שאיפת החרות, השאיפה של הרצון מחמת עצמו ומחמת טבעו לבטא את עצמיותו.

מעוכב הרצון מחמת שעבוד הזולת המושל והמכביד; מחמת מסגרות השלטון הציבורי המחוקק והמגביל; מחמת מסגרות החברה המסדרת סדרי חיים ומחמת תנאי המשפחה ודרישותיה. דומה לאדם כי החרות משמעה שחרור מכל המסגרות והפקודות, מכל דרישות הזולת.

מעוכב הרצון מחמת שעבוד הטבע, חוקיו, סדרי מקומותיו וזמניו. ודומה לאדם כי החרות משמעה יציאה מכל גדרי הטבע וכפייתו.

ולו שוחרר האדם מכל אלה וניתן לו לעשות כרצונו - האמנם חרות היה מוצא?

על השאלה: 'מה לעשות'? היה מוצא בנפשו כמה תשובות, כמה הכוונות הסותרות זו את זו, וכל אימת שהיה פונה לדרך אחרת הייתה חברתה מציקה לו ומצרה את רחבה של הראשונה, ונמצא הרצון ההולך באחת מהן - מעונה וחבול. גם אם היה האדם לבדו, באין זולת המעכב והמפריע - הרי שבנפשו ישנם כמה כוחות וכמה משיכות, והרצון האחד המעשי היה נדחק מלחציהם, זה דוחק לכה וזה לכה. אם שעבוד הזולת מתבטא בסתירת הרצונות ובעיכוב הרצון האחד, הרי שגם הסתירות הפנימיות הן שעבוד, ועיכוב כוח אחד מחמת משנהו.

שאור - הרי הוא מחמיץ אחרים, שעבוד האחד בזולתו; חמץ בפנימיותו, שעבוד הכוחות הפנימיים הסתורים. מצה - לחם חרות, לחם רפואה, מחמת סגולתה השלישית - לחם אמונה. האמונה בה' אחד, שרצונו יתברך הוא מעל כל ההוויה ומעל כל מגבלותיה וסדריה, והוא כולל את כל ההוויה ומדריך אותה אל גילויו השלם וכך מאחד את כולה - היא המבטאת את החרות תשלימה ומוציאתה אל הפועל.

החרות האמיתית והיחידה היא חרות הרצון האלקי באין כל מעצור והכרח, באין כל זולת ואין חוק ואין סתירות. וראוי לשאיפת החרות של האדם לגדול עד שאיפת חרות זו - החרות האלקית. אמנם כן, הלא אין הוא מסוגל להינתק ולצאת מהחברה, מהטבע ומריבוי כוחותיו בו עצמו, ולבא עד אותה חרות מופלאה. ומחמת כך משנה חתירת האדם לחרות את כיוונה, ודרך מהלכה אינה יציאה מהמסגרות והסתירות אל החרות מכל, אלא - השכנתה של החרות האלקית בתוך המסגרות והסתירות שבהן אדם נמצא, גלויה של החרות הזאת ברצונו של האדם, ונמצאת שאיפתו מושגת.

משמצא אדם את הרצון האלקי שפעל כל טבע, חוק ומסגרות - מצא את חרותו. וכשמכוון אדם את דרכיו לפי הרצון האלקי ולסקירתו רואה את הסביבה כולה הרי מגלה הוא את החרות בכל ומממשה. הרי הוא מוצא את הרצון האלקי בתורה ומלמד חכמתו בחכמתה, הרי הוא מוצא את הרצון האלקי בחברתו ומלמד דרכיו בדרכיו יתברך, הרי הוא מוצא את הרצון האלקי בזמניו ומקומותיו ומתאים מעשיו להחלטתו. אם מסוגל אדם לראות את הרצון האלקי בכל מסגרותיו, תנאיו וחברתו, ובודאי מסוגל הוא, שוב אין אותן מסגרות לוחצות וכופות, אלא מהוות הן ביטוי של אפשרות הופעת הרצון האלקי כאן, בעולמנו.

משמצא אדם את הרצון האלקי הכולל את הכל ומאחד את הכל, ורוצה בו - מצא אה חירותו, וכשמכוון הוא את כוחותיו לפי הדרכתו - הרי הוא מגלה את החרות הפנימית באחדותם ובשלום הפנימי ביניהם. הרי הוא מאחד את כל כוחותיו, זורה את הפסולת ומצרף את כל הכוחות בסדור שלם, כל אחד לפי מקומו וחשיבותו, כפי התבטאותו וסדר פעולתו, והתאמתה השלימה מוציאה לפועל את הכל באין סתירות ולחצים, בחרות פעולת הרצון והתבטאות כל כוחותיו הפנימיים.

קשה משעבוד החברה והסביבה - שעבוד סתירת הכוחות הפנימיים והתרוצצותם וקשה משניהם גם יחד - שעבוד האדם בעצמו. הרגלי האדם דעותיו הקנויות, נוקשות טבעו, עקשנות עקרונותיו וכל המעמידים אותו במקום אחד וקובעים את אופיו כמעוצב ושלם. שעבוד האדם למטרותיו הקטנות, לדרישותיו הפעוטות והסתרת האידיאלים האמיתיים שמעל כל גודל - הוא הקשה מכל. שעבוד האדם לראייתו המצומצמת והזמנית, והסתרת הראייה המקפת-כל והמקדימה כל זמן ומחדשת תמיד - הוא הקשה מכל. שעבוד האדם למצבו הזמני והמצומצם וראייתו את עצמו כשלם וכמוגמר, שעבוד של עצירה במסגרת האישית ההוויית.

המצה- לחם עוני שלא קבל צורה גמורה, עדיין לא יצא לפעלו השלם ועומד מוכן לקבלת כל צורה. זהו ביטוי החרות השלמה, של אי הדריכה המקומית במסגרת האישית, של ההתעלות המתמדת, של ההליכה מחיל אל חיל.

מבטאת המצה את החרות הנכספת, החרות האלקית בהופעתה בסביבת האדם, בכוחותיו הפנימיים ובאיחודם ובהליכה המתמדת של האדם כלפיה - "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה".