דברים לעומדים על המשמרת[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין
נתבקשתי לכתוב מאמר קצר לגליון זה של "עלון שבות". ברם, בראשית הופעתי בטורים אלה, רצוני לפתוח לא במאמר אלא בדיבור - או, ליתר דייקנות, בדיבור בכתב, דהיינו מכתב. לפי תפיסת חז"ל (אבות פ"ג מ"ב), דיבור יראי ה' איש אל רעהו אף הוא אמנם ספוג דברי תורה. אך עם זאת, יש להדגיש פה את מסגרת ההדברות הישירה.
יצאתם זה לא מכבר מכתלי בית מדרשינו ונתפזרתם לאתרים צבאיים שונים. עקירה זו, מישיבה לבסיס ולמוצב - מה טיבה?!
יש לעמוד על אופיה מתוך סקירה קצרה בשיטה שנוסחה ביחס לתופעה, שהינה לכאורה די רחוקה ממבצעי צה"ל, בענין לחם הפנים. בתארה את אופן החלפת הלחם, מציעה המשנה:
"וארבעה כהנים נכנסין - שניים בידם שני סדרים ושניים בידם שני בזיכין, וארבעה מקדימין לפניהם - שניים ליטול שני סדרים ושניים ליטול שני בזיכין. המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום, והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון,אלו מושכין ואלו מניחין, וטפחו של זה בצד טפחו של זה, שנאמר: "לפני תמיד". ר' יוסי אומר: אפילו אלו נוטלים ואלו מניחים, אף היא היתה תמיד" (מנחות צט:)
דברי ר' יוסי צוטטו אף בקשר להלכה אחרת, בנידון חזרת מוהל על ציצין שאינם מעכבים את המילה (לדעת רש"י - בשבת ולגבי היתר, לדעת הרמב"ם - בחול ולגבי חיוב). הגמרא בשבת (קלג:) קובעת כי דבר הברייתא: "המל - כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבים את המילה, פירש - על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר", נשנו בניגוד לשיטת ר' יוסי. לדעתו - אף בפירש חוזר על שניהם.
פירוש הדברים - אם כי ייתכן, מבחינה יסודית, שאף ר' יוסי מסכים ל"פירש אינו חוזר", אין נקודה זו מעשית עבורו היות ואינו מכיר בעובדת הפרישה. אף אם סילק המוהל ידו, ונדמה לנו בעליל שהפסיק את תהליך המילה, אנו דנים אותו כאילו טרם פירש, וממילא חוזר אף אל ציצין שאינם מעכבים.
מתוך סוגיא זו מתברר, ראשית, שאין דברי ר' יוסי מצומצמים לתופעת לחם הפנים. יש להם זיקה לכל שטח הלכתי בו עומדת שאלת ההתמדה על הפרק. שנית - ופה אנו עוברים מהיקף הדברים ליסודם - אין בהם משום הגדרת שיעור גרידא, כאילו מסתפקים בנוכחות הלחם על השולחן פעמיים ביום (במקביל, לדוגמא, לקרבן התמיד, שכמובן אינו נראה כקרב והולך כל היום כולו אלא שמוגדר כ"תמיד" פשוט לאור היותו קרב יום יום), אלא קביעת עובדה מפתיעה: יש כאן משום המשך ורציפות ממש. פעולת המילה נראית כבלתי מופסקת לחלוטין. רק הנחה זו - הנעוצה בדמיון ההלכתי הפורה, שנתקלנו בכל תקפו ועשרו בלומדנו פרשת מחיצות - מביאתנו למסקנה שאין לחלק בין פירש ללא פירש היות ולא חלה פה - על פי דין - פרישה מעולם.
גישה זו הינה, ללא ספק, רבת השלכות. על נקודה יסודית אחת - והיא הנוגעת לכם כרגע אישית - עמדה הגמרא במנחות על אתר: "אמר רבי אמי - מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי - אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים "לא ימוש", ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ("דסבר משום קריאת שמע נוטל שכר גדול כזה, כי אז תצליח את דרכיך, אם היה עוסק כל היום כל שכן ששכרו גדול ומרגיל בניו לתלמוד תורה" - רש"י).
ברור שאין לראות בשלילת כל שיעור ביחס למצוות תלמוד תורה (כפי שציין הגר"א - ק"ש שחרית וערבית לאו דווקא, והוא הדין במילה אחת. יעויין ב"שנות אליהו", פאה פ"א, מ"א), משום זלזול בערכו. אף אם אדם מוגדר כ"מתמיד" על פי דין, עליו להפך למתמיד במובן הפרוזאי ולנצל כל שעה להישג ולשגשוג באורח הלימוד. מחובתינו ללמוד; לא רק להחשב כלומדים, וזהו אמנם לקחו של עם הארץ, לרבא.
אך מצד שני, אין לזלזל גם ביסוד שעוצב בסוגיא לדעת ר' יוסי: באם מקיים אדם מסגרת תלמוד תורה המקיפה את יומו, חדשו, שנתו, או איזו תקופה שתהא, שהוא נפנה לעסקים אחרים - קורא אני עליו מקיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". ויש לציין שוב שדברי ר' יוסי הוזקקו לא רק למצב, כבלחם הפנים, אלא אף לפעולה, כבמילה. פשוט רואים אותו כיושב ולומד.
בנידון לחם הפנים, נדחו דברי ר' יוסי מהלכה. לדינא, טעונה נוכחותו על השולחן התמדה של ממש, פשוטה כמשמעה. אך כקו מנחה בעבודת ה', וכמגדיר יחס בין תורה ללימודו - הרי היא עדיין רבת משמעות. "שיויתי ה' לנגדי תמיד" - בצורה אידיאלית, כפי שתיאר הרמב"ם בסוף המורה, עומד האדם כל כולו מכוון כלפי השכינה. אך אף בשעה שדרישות המציאות למיניהן דוחקות את רגלי היהודי, אינו מנותק מעבודתו לחלוטין. היא נשארת מסגרתו הקבועה, אף כשלשעה הופנה לעסקים אחרים. וכן בתלמוד תורה. למה, שואלים התוספות בברכות (יא:), מברכים ברכות התורה רק פעם אחת ביום, בעוד שברכת 'לישב בסוכה' מברכים בכל סעודה וסעודה? ותירצו: "דשאני תורה דאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב: 'והגית בו יומם ולילה' והוי כיושב כל היום בלא הפסק", תמיד.
כיום, אחי, זהו מצבכם. בפועל, הנכם נמצאים בגבול לבנון, לאורך התעלה, או, רובכם הניכר, במחנה שריון. הוכוונתם לקיים מצווה בעלת דרגה ראשונה, הגנת ארץ קודשנו ועמנו המתיישב בה; ואסיר תודה הריני לכל אחד מכם עבור מה שהנני מרגיש שהנכם עושים בשבילי אישית. יתכן שכמה מכם נמצאים בתנאי חירום, בהם יש צורך להזקק לדברי הגר"א - "אך אם צריך לעסוק במצווה או בדרך ארץ, שהוא גם כן מצווה, אזי הוא פוטר עצמו בתיבה אחת". אך האם, משום כך, נראה אתכם כעוזבי הישיבה, כנמצאים מחוץ למסגרתה? לא מיניה ולא מקצתיה. עמנו אתם, צמודים לנו, שרויים באהלנו המשותף, סמוכים על שולחנה של תורה. תמיד.
בחיבה ובהוקרה
אהרן ליכטנשטיין