שירת ההלל (תהילים קל"ו-קל"ז) / דוד ויג (נתיב)
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו... למכה מצרים בבכוריהם... ויוצא את ישראל מתוכם... לגוזר ים סוף לגזרים... והעביר את ישראל בתוכו... ונער פרעה וחילו בים סוף... (תהילים קל"ו).
"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה, שירו לנו משיר ציון!
איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר.
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.
תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים
קל"ז).
"מהיכן הלל הגדול?
אמר רב יהודה: מהודו עד על נהרות בבל..." (פסחים קי"ח:)
שירת של העם הנגאל עולה ובוקעת במדבר ומגיעה לשיא בשירת הים. אך היא אינה פוסקת. היא מתמידה עד חורבן בית ראשון "כי השירה הזאת היא מורה על מדריגת מעלתם, כי השירה היא לפי מדריגת הנמצא. וזה כי ענין השירה: כי העלול משתוקק אל עילתו אשר הוא בא ונמצא ממנו, ולכך משתוקק אל עילתו אשר בראו... וזהו השירה שהוא השתוקקות העלול אל העילה" (מהר"ל, גבורות ה' פרק מ"ז).
השירה היא ביטוי להמית הנפש, לכסופה – ובעצמתה תבא לידי ביטוי קשורה הפנימי אל מאוויה. ובשעה שנתגלתה להם שכינה על הים פרצה שירה אדירה מפיהם.
וכי אפשר שלא כך?
"אמנם קמו לה, לאידיאה הלאומית, אחרי אשר נאספה ההארה העליונה של דור המדבר, דור הפלאות, גואלים ומושיעים, אשר עזרוה עזר מעט ויסמכוה בנפילתה. ולפעמים הופיעו גבורי אל, אשר כמעט הקימו אותה הקמה איתנה ויקשרוה עוד בצרור חייה, במרום האורה של הרעיון האלקי. לעד לא ישכח מזכרונה אותו תור-הזהב שבפריחת ימי שלמה, בבנין הבית הראשון, בהדר תפארת כבודו ועז החיים שהרגלה בו, בהעבת עושר האידיאה האלקית והלאומית המשולבות זו בזו בתאמה הרמונית 'וקיימא סיהרא באשלמותא' (זהר, יתרו פ"ה).
אז באותה התקופה, הקצרה בכמותה והארוכה באיכותה, שאפה האידיאה הלאומית רוח חיים מלאים, כפי עצם טבעה וספוקה הפנימי, ותינק זיו הדרה מהרעיון האלקי הטהור... ויתרומם על במתי השירה החיה האלקית ועל מרומי פאר החיים, הדר הגדולה הלאומית וזיו האהבה הטהורה והרעננה. 'לא היה העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש – ושה"ש ק"ק' (ידים פ"ג, מ"ה) " (למהלך האידיאות בישראל ג' – הראי"ה קוק. וראה הראי"ה קוק לשיר השירים, עולת ראיה ב' עמ' ג').
"תאנא כתיב (דה"א כ"ט) 'וישב שלמה על כסא ה' למלך...' ר' אבא אמר דקיימא סיהרא באשלמותא – דקיימא בחמישה עשר, כמה דתנינן: אברהם, יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, שלמה. כד אתא שלמה קיימא סיהרא באשלמותא... ביומי דצדקיה קיימא סיהרא בפגימותה ואתפגים כדא': 'וירח לא יגיה אורו' (ישעיה י"ג), דתנינן: ביומי דצדקיה אתפגים סיהרא ואתחשכו אנפייהו דישראל. פוק וחשיב: רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציהו, עוזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, צדקיהו. וכד אתא צדקיהו אתפגים סיהרא וקיימא על פגימותא דכתיב: 'ואת עיני צדקיהו עור' (ירמיהו נ"ב)" (זהר, יתרו פ"ה).
"ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה למלך נבוכדנצאר מלך בבל בא נבוזראדן רב הטבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים, וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף באש... ויקח אותם נבוזראדן רב טבחים (את העם) ויולך אותם אל מלך בבל רבלתה" (ירמי' נ"ב).
"על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, על רבים בתוכה תלינו כנורותינו" (תהילים קל"ז).
שבתו כלי השיר של לוויים והאויב מתגרה:
"כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה, שירו לנו משיר ציון (תהילים קל"ז). "אמר להם נבוכדנצאר: מה אתם יושבים ובוכים? הכינו עצמכם, עד שאנו אוכלים ושותים, אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת אלילים בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלהיכם" (ילק"ש תהילים קל"ז).
"איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?" (תהילים קל"ז).
האויב מבקש לשמע את שיר ציון והעם משיב על שיר ה'. מכאן שאין שיר ציון אלא שיר ה').
"בשעה שסיים (הגר"א את פירושו על שיר השירים... נשא עיניו למרום בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול ית"ש, שזיכהו להשגת אור כל התורה בפנימיותה וחוצותיה... וחכמת מוסיקא שיבחה הרבה. הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה וסודות שיר הלוויים וסודת תיקוני זהר א"א לידע בלעדה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה נגונים וכמה מדות הביא מרע"ה מהר סיני והשאר מורכבים" (הקדמת פאת השולחן לר' ישראל משאקלב).
אך למען לא נשכח את שירת הקדש, ולא נאבד את כשר השירה בתקופת הסתר פנים, גם לאחר גלות השכינה וחורבן הבית, הורו לנו חז"ל על מעשים זכר למקדש, זכר לשירת דודים – שיר השירים, למען נדע בבא היום לשיר את שיר ה'.
"ת"ש: כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין ע"ג מזבח ועכשו בטל? נשתה יין שמנסכין ע"D המזבח ועכשו בטל? א"ל: א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות... אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט... שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' וכו' מאי 'על ראש שמחתי'? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים... וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבא בתרא ס:).
(אמירת פרק קל"ז בתהילים קדם ברכת המזון בכל יום אף היא תזכרת למצבה הלא בריא של האומה).
שינה הכתוב בלשון רבים (ישבנו, בכינו, בזכרנו, תלינו, שירו) ללשון יחיד בשבועה (אשכחך, לשוני, לחכי, אזכרכי וכו'), משום ד"קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא" (בבא בתרא כד:). דבר המוטל על הרבים, שעה שאין אחריות אישית, יש חשש שישכח. השבועה היא אישת, פרטית, למען ישמע כל אחד את הד-קול שירת "הודו לה'" (תהילים קל"ו) על אף ש"על נהרות בבל ישבנו" (תהילים קל"ז) ויוכל להמשיך "ביום קראתי ותענני, תרהיבני בנפשי עז. יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. וישירו בדרכי ה' כי גדול כבוד ה'" (קל"ח).