בענין שיעורו של ליבון קל שדינו כהגעלה[1] / הרב יהודה עמיטל
כידוע, ישנם מצבים בהם ההגעלה כרוכה בקשיים. השאלה מתעוררת גם ביחס למכסי הסירים אשר לרוב אין מצוי כלי גדול דיו שיכול להכיל אותם.
במסכת עבודה זרה (דף לג ע"ב) איתא:
"אמר רבי יוחנן: קנקנים של עכו"ם שהחזירן לכבשן האש, כיון שנשרה זיפתן מהן - מותרין. אמר רב אשי: לא תימא עד דנתרן, אלא אפילו רפאי מירפא אף על גב דלא נתר. קינסא - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי, והלכתא כמאן דאסר".
רש"י בפירושו שם כתב:
"'קינסא' - הכניס קסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו. 'והלכתא כמאן דאסר' - ולא דמי להחזירן בכבשן דהתם כיון שהסיקן מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבן החרס, אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתו נושר. ומהכא שמעינן דהני חביות או קנקנים לפי שמכניסן לקיום לא סגי בהכשר בפנים בין לשרפן בין לתת לתוכן מים חמין, מדאסיר בקינסא דהיינו באור עצמו כל שכן במה שהוחם ממנו. אבל אם אפשר לשרפן מבחוץ - שרי".
תוספות (ד"ה "קינסא") מסיקים מדברי רש"י:
"משמע לפירושו כי אם היה מסיקו מבפנים עד שאם היה זפת מבחוץ והיה נושר, כי די בכך".
ובהמשך דברי התוספות:
"וכתב הרב ר' משה מקוצי דאף על גב דפסקינן הלכתא כמאן דאסר, מכל מקום לכפות החבית על האש אם האש גדול כל כך וחזק מבפנים שידו סולדת מבחוץ - מותר, וחשוב כמו הגעלה".
מקור הדברים - בסמ"ג (לא תעשה, מצוה קמח), והן הן הדברים בספר התרומה (סימן קסא) בשם ר"י הזקן, וכן כתב הר"ן (דף יב ע"ב באילפס) בשמו, וכן כתב גם המרדכי - דאם עשה אש מבפנים עד שלא יוכל לנגוע בידו בצד החיצוני של הכלי, הרי זה כהגעלה. וכתב שם הר"ן דכן מטין דברי רש"י ז"ל. וכך גם בהגהות מיימוניות (הלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה טו) בשם ר"י. וכן כתבו האור זרוע (פסקי עבודה זרה פרק ב אות קסט), וכן כתב בשמו בהגהות אשר"י (פרק ב סימן כב). וכן נפסק להלכה בטור ובשו"ע (יורה דעה סימן קלה סעיף יד).
והנה, הא דנזכר בדבריהם דאם ידו סולדת מבחוץ - נחשב כהגעלה, צריך ברור כאיזו הגעלה נחשב. האם חום כזה נחשב כהגעלת כלי ראשון או רק כעירוי מכלי ראשון.
לכאורה, נראה דדבר זה תלוי בדין הגעלת חביות שבלעו בצונן על ידי הכנסה לקיום - איזו הגעלה מצרכינן לחביות אלו. שיטת הר"י היא דסגי להו בעירוי מכלי ראשון (תוספות ד"ה "קינסא" הנ"ל). לפי שיטה זו אין להוכיח, אם כן, דלבון של יד סולדת מבחוץ עדיף מהגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון. אולם, מדברי רש"י הנ"ל דכתב "דלא סגי בהכשר בפנים בין לשרפן בין לתת לתוכן מים חמין", משמע דסובר כדעת הרמב"ן והר"ח דמצריכים הגעלה בכלי ראשון. ולפי הר"ן שכתב דדברי רש"י מטין לשיטת ספר התרומה משמע דסבירא ליה דלבון כזה אינו כהגעלה בכלי ראשון.
אולם, עדיין יש לעיין לפי דעת ה'יש אומרים' המובאת בטור יורה דעה (סימן קכא, היא דעת הרמב"ן בסוף עבודה זרה, ונראה דנקטינן כוותיה - עיין משנה ברורה סימן תנא סעיף קטן לו). לפי דעה זו מחלקים לגבי הגעלה בין כלי ראשון שהאש מהלכת תחתיו לבין כלי ראשון שהוסר מן האש, ואפילו רותח. ועל פי זה - אם השתמש בכלי בעודו על גבי האש צריך שההגעלה תהיה גם היא בכלי שהאש מהלכת תחתיו. ואם כן, יש מקום לשאול האם לבון קל של יד סולדת מבחוץ דינו כהגעלה בכלי ראשון שעומד על גבי האש, דבענין זה לא נתבררה לנו שיטת רש"י האם הוא מצריך בהגעלת חביות דווקא כלי ראשון העומד על האש, או דילמא סגי ליה בכל כלי ראשון, ובלבד שלא יגיעו המים לחבית על ידי ערוי.
אמנם, הר"ח, גבי "נעוה ארתחו" (עבודה זרה דף עד ע"ב), נקט בלשון זו: "נעוה זו אין לה היתר אלא ברתוח על גבי האור". משמע דמצריך כלי ראשון על גבי האש. אולם, מלשונו של רש"י אין להוכיח. ועיין שם בחידושי אנשי שם שבגליונות הרי"ף (דף לח ע"א באילפס).
והנה, אם אמנם נחלק כך, דלבון של יד סולדת מבחוץ סגי להגעלת כלי ראשון שהשתמשו בו כשהוסר מן האש, אך לא מהני לכלי ראשון שהשתמשו בו על גבי האש - אזי יתאמו הדברים לשיטת הפרי-מגדים (אורח חיים סימן תנא) דמחלק בין לבון קל של קש נשרף מבחוץ, המובא ברמ"א (סימן תנא סעיף ד), ובין לבון של יד סולדת מבחוץ. וכתב הפרי-מגדים שם, ב"דיני וסדר הגעלה בקצרה", דיש שלושה מיני לבון: (א) עד שיסיר קליפתו, או ניצוצות ניתזין. והוא הלבון המעולה. (ב) לבון של קש נשרף מבחוץ, דהוי רק כהגעלה, ועדיף מהגעלה, כדמוכח מדברי הגהות מימוניות בשם הר' אביגדור (הלכות מאכלות אסורות פרק יז אות ה), המובאים בבית יוסף. (ג) לבון המחמם עד שיד סולדת בו משני עברי הכלי, ומכל מקום אין קש נשרף בו. לבון זה הוי רק כהגעלה, וגרע מיניה קצת, דאלו בקש נשרף מהני גם לכלי ראשון ששמש על האש, ולבון של יד סולדת מבחוץ מועיל רק לכלי ראשון כשהוסר מן האש.
אולם, דברי הפרי מגדים צריכים עיון, דלפי דברי המרדכי בסוף מסכת עבודה זרה (סימן תתס), המובאים בבית יוסף (אורח חיים סימן תנא) ובט"ז (שם, סעיף קטן ח), ודברי הרא"ם בתשובותיו, המובאים במגן-אברהם (שם סעיף כז) - יוצא דאין מקום לחלק כפי שחילק הפרי-מגדים. וכבר העיר רבי עקיבא איגר בהגהותיו (על סעיף ד') דלפי הט"ז והמגן-אברהם אם היד סולדת בו משני עברי הכלי - מהני נמי. המרדכי כתב שם דכלים הבלועים מאיסור בעי נשירת הקליפה, אבל הבלועים מהיתר, כגון חלב או בשר, אין צריכים לבון גדול דנשירת קליפה, אלא רק עד שתהא יד סולדת בו משני עבריו. וגם רגילים לבדוק על ידי נתינת קש מבחוץ לראות אם הקש נשרף - בהכי סגי, דאז שליט הלבון מעבר לעבר. ומוסיף המרדכי בסוף דבריו: "והא לא גרע אותו לבון מהגעלה, ואותו לבון מפליט יותר מהגעלה". מבואר מדבריו, דיד סולדת בו משני עבריו וקש נשרף - חד שעורא הוי. וכמו כן מבואר דלבון קל כזה מועיל גם לכלי ראשון ששמש על גבי האש, שהרי כללא כייל ליה ואינו מבדיל בין כלי לכלי.
והנה, בעוד שהמרדכי כאן אינו מזכיר את שיטת הר"י המובא בספר התרומה, כפי שהזכירו בפרק ב, והיה מקום לומר דהא דמשווה לגמרי את שני סוגי הלבון הקל הוא מסברא דנפשיה - הרי מדברי הרא"ם בתשובותיו (חלק א סימן מג) המובאים במגן אברהם הנ"ל משמע דכך הבין את שיטת הר"י, דלבון של יד סולדת בו דינו כהגעלה, ומועיל לכל כלי ראשון. כך עולה מדברי הרא"ם, כי ברצותו להוכיח שאם חיפה כלים ישנים בבדיל אינם צריכים אחר כך הגעלה, מסתייע הוא בשיטת הר"י וההולכים בעקבותיו, ואין הוא מבדיל בין כלים שבלעו בשמושם על גבי האש לבין אלו שלא על גבי האש, וסתם כלים המצופים בבדיל שמושם על גבי האש. וכתב שם:
"מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שצריך שיהיו ניצוצות ניתזין לא אמרו אלא באותן שתשמישן על ידי האור, שאין הכשירן אלא על ידי האור, שכבולעו כך פולטו, וכיוון שבולעו על ידי ניצוצות צריך שיוכשרו על ידי ניצוצות ניתזין. אבל באותן שתשמישן בכלי ראשון שהכשירן די בהגעלה - למה לא יוכשרו על ידי האש כשהאש חממה אותו כל כך עד שעבר חום האש שבמחוץ לתוכו יותך העופרת ששמו בתוכו, שזה כפל כפליים מחום המים בכלי ראשון. וכן כתב בעל התרומות בשם ר"י שאם עבר חומו לצד חוץ עד שאינו יוכל להגיע בהן ידו - חשיב כמו הגעלה, והביאו גם הטור לפסק הלכה. וגם רבינו נסים גאון בפרק אין מעמידין והתוספות כתבו שידו סולדת חשוב כמו הגעלה".
אם כן חזינן דהוכיח משיטת הר"י, האמורה ביין עכו"ם בבליעה בצונן, לגבי כל הכלים הטעונים הגעלה, דלבון כזה דינו כהגעלה. וכן למד גם הפרי-חדש, דעל מה שכתב הרמ"א (בסעיף ד) דדבר שדינו בהגעלה סגי לבון קל כזה שקש נשרף מבחוץ, כדעת ה"יש מקילין" בכל לבון, ואף בשפודים ואסכלאות, כתב הפרי-חדש: "וגדולה מזה כתב התוספות בפרק אין מעמידין ד"ה 'קינסא'... שידו סולדת מבחוץ מותר, דחשיב כמו הגעלה".
ובענין זה לא זכיתי להבין את דברי רבי עקיבא איגר בהגהותיו, דכתב על דברי הרא"ם הללו המובאים במגן אברהם:
"קשה לי - הא במה דאינו יכול ליגע בו דהיינו יד סולדת בו לא מיקרי לבון קל כיון שאין הקש נשרף עליו".
ואיני יודע מנא ליה הא. הרי הוא בעצמו ציין על דברי הרמ"א (בסעיף ד) דלפי הט"ז והמגן אברהם גם יד סולדת בו מהני. ואין לומר דסבירא ליה דהרמ"א חולק על המרדכי, ולדעתו רק לבון של קש נשרף חשיב כהגעלה, דהרי הרמ"א מציין כמקור לדבריו את המרדכי שהבאנו את דבריו לעיל, ואת הגהות מימוניות (שבהלכות מאכלות אסורות פרק יז). באשר למרדכי - כבר ראינו דסבירא ליה ד'קש נשרף' ו'יד סולדת בו' חד שעורא הוא. ובאשר להגהות מימוניות - אמנם מקפיד הוא על קש נשרף דווקא, אך זה משום שרוצה הוא להקל להסתפק בלבון זה גם בדברים הטעונים לבון, וזה לשונו:
"שמעתי בשם ה"ר אביגדור כ"ץ ז"ל שאם מלבנו עד שאם ישים עליו קש יהיו ניצוצות ניתזין ממנו - סגי בהכי, דאם לא כן אותו טרפ"א שאופים תחתיו פשטיד"א ומלבנין אותה לרפות אחר כך פלדון, ואם היה צריך ללבנה עד שיהיו ניצוצות ניתזין - היה מתקלקל לגמרי".
וכבר הוכיח הפרי-מגדים הנ"ל מדברים אלו דקש נשרף עדיף מהגעלה ומועיל לפעמים גם לכלים ששמושם על גבי האור. אך ביחס לכלים הטעונים הגעלה ולא לבון - אין כל זכר בדברים אלו אם צריכים לבון של קש נשרף או פחות מזה.
והנה, להלכה כתב בשו"ע הרב (סימן תנא סעיף י):
"אבל בכלי מתכות שאינו נפקע מחמת חום האש הרי הוא יכול למלאותו גחלים מבפנים, וישהה אותם בתוכו עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו מחמת שנחלבן הכלי מן הגחלים שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו אף על פי שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות נתזין ממנו שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה, ולבון קל כזה אינו גרוע מהגעלה".
ועיין שם שציין את המרדכי, בית יוסף, מגן אברהם, פרי חדש, ספר התרומה, ר"י, תוספות, סמ"ק, רא"ש וש"ך (יורה דעה סימן קלה), וכבר נתבררו הדברים לעיל.
ובמה שכתב: "שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו" יורדת טענת הפרי מגדים מהא דמבואר בסימן תנב דאין הגעלה מועילה אלא במים שלא פסקה רתיחתן אף על פי שהיד סולדת בו, הרי דיד סולדת בו לא השיב כהגעלה - דאין לדמות מים שמפליטים לאש ששורפת. ויש לחלק עוד, ואין כאן מקום להאריך.
ועיין עוד בשו"ע הרב (סעיף יט) לגבי חמץ בעין בסדקים, דמהני גם כן יד סולדת מהעבר השני, אלא שהעולם נהגו להחמיר עד שיהיה קש נשרף. ועיין בערוך השלחן (סימן תכא, סעיף ה) דמביא את דברי הגר"ז הללו להלכה.
לאור כל האמור למעלה ברור שיש לסמוך על הגאון בעל התניא ז"ל ועל בעל ערוך השלחן, בין בחמץ ובין בשאר אסורים, וכמבואר מדברי הר"י והמרדכי, דדבריהם אמורים בשאר אסורים.
על כן, בכלים שבליעתם על ידי משקה (ולא על גבי האור, שאז טעונים הם לבון של ניצוצות ניתזים) ויש קשיים להגעילם במים רותחים, או שיש חשש שתיכף עם הכנסת הכלים, תפסק רתיחת המים ובגלל תנאי הראות אי אפשר יהיה להבחין בכך, וגם לבון של קש נשרף יהיה כרוך בקשיים או שיש חשש שהכלים יתקלקלו - יש להתיר לבון על ידי ברנר באופן שבצד החיצוני תהיה יד סולדת, ולבון כזה נחשב כהגעלה ברותחים.