יעקב ועשו (א)[1] / אלחנן בן-נון
"איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו" (עובדיה א', ו')
תכונה יסודית בהתנהגותו של עשו, אבי אדום, היא צביעות, "כלו כאדרת שער" (ברא', כ"ה כ"ה) נאמר עליו. השער מכסה על הגוף המסתתר מאחוריו, וכן היא מדתו של עשו גם באפיו. אין פיו ולבו שווים. דרכם של צבועים להסתיר מחשבותיהם ומעשיהם האמתיים, כפי שנא': "ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש" (זכריה י"ג, ד'). גם שם, אצל נביאי השקר, הכסוי לשקר הוא באדרת שער, וכך בדיוק נאמר גם על עשיו. ולא רק זה – אלא רומז לנו המקרא כי בעשו תכונה זו טבועה מלידה, שכן כבר בלידתו שעיר היה.
צביעות זו כמובן אינה נשארת חבויה וצפונה, אלא מתבטאת במעשים, כדברי המדרש: "א"ר אבהו: צד בבית, צד בשדה. בבית – איך מתקנין מלח; בשדה – איך מתקנין תבן" (ב"ר פר' ס"ג, ט"ו). אף שמלח ותבן פטורין ממעשרות, מלח – כיוון שאינו מגדולי קרקע, ותבן – כיוון שאינו ממאכל אדם, מתיימר היה עכשיו להחשב כצדיק המחמיר ומדקדק במצוות. מנסה היה לחקות מנהגי אביו ואחיו, וכמובן לא כדי לעשותם מן הלב, אלא כדי להתחזות כאדם שלם.
תאור ציורי מאד של אותה התחזות מוצאים אנו במדרש נתחומא: "מהו 'כי צדי בפיו'? היה צד את יצחק הצדיק בפיו. אתה מוצא כל עבירות שהקב"ה שונא כלן היו בעשו "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשוט עינים רמות, לשון שקר, ידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבון און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה" וגו'. (משלי ו'). כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו: 'אבא, המלח מהו שתהא חיבת במעשר?', והיה תמה יצחק ואומר: 'ראה בני זה כמה דקדקן במצוות' והיה אומר לו אביו: 'בני היכן היית היום הזה?' והוא אומר לו: 'בבית התלמוד. לא כך הוא הלכה מן כך וכך? לא כך איסורו?, לא כך התירו?'. ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו... ורוה"ק צווחת: 'כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו' (משלי כ"ו)" (תולדות, ח').
על מקרה נוסף מספרת לנו התורה ברמז, ומרחיב אותו המדרש. על הפסוק: "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אלן החתי" אומר המדרש: "עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותן, וכיוון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו. אמר: 'מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה'." (ב"ר, פר' ס"ה, א'). אם כן, אף שבמשך עשרים שנה בערך עבר עשו אל אחת מז' מצוות בני נח – על זאת שגדרו עצמם בני נח ממנה אחר המבול: גלוי עריות – לא ראה כסתירה לכך שיעמיד פני צדיק, שנושא אשה כאביו בגיל ארבעים. וזאת, כאמור, על אף העובדה שידע שחטא זה גרם לעונש המבול, כפי שנא': "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ברא' ו', י"ב). וכדברי רבותינו: "אין השחתה אלא גלוי עריות" (סנהדרין נ"ז.). ממדרש זה אנו למדים עד כמה טבועה היתה בו אותה תכונה של צביעות וחקיינות וחסר ישרות בכלל.
כמובן אין פעולת חיקוי זאת יכולה לאחז את העינים ועל כך מעיד הפסוק עצמו, שלקח מבנות חת, מאלה שאברהם סבו כל כך שנאם, והזהיר את אליעזר לבל יקח ליצחק אשה מבנות חת. והתוצאה של נשואין אלה נכרת מיד: "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה" (ברא' כ"ו, ח"ה). ואומרים חז"ל: "גרם להורו לסלק ממנו רוה"ק" (ב"ר פר' ס"ה, ב'), בגלל שהכניסו כלותיו ע"ז לביתו.
"כל הפוסל – במומו פוסל" אמרו חז"ל, וכן כל הרשעים קופצים בראש מצדיקים עצמם ומרשיעים אחרים. רמאי זה שעשו שמו, כלל אינו מתבייש לצעוק לפני אביו: "ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" (ברא' כ"ז, ל"ו). וכי מה זכות יש לו?! הלוא מכר את הבכורה ליעקב?! וכיוון שכך, ברור שהברכה גם היא מגיעה ליעקב! אלא שגה סופו על תחילתו. שלא ראה כלל את מכירת הבכורה כקשורה לברכה. אם נתכוון למכור משהו ליעקב – הרי זה רץ את חובותיה של הבכורה, וכלל לא את הברכה. כמובן, עשו כלל אינו מזכיר לאביו שקנה יעקב את הבכורה, אלא "לקח". אם כן בא לרמות את יעקב, ולמכור לו את החובות בלבד, ונמצא מרומה, ועל כך הוא בוכה.
כוונת הגזלה הזאת אינה תופעה יוצאת דפן. מצינו בדברי חז"ל שמיחסים פעולה זו לעשו כדבר מובן מאליו כמעט. על הפסוק: "וילך עשו השדה לצוד ציד להביא" (ברא' כ"ז, ה') אומר המדרש: "אם מצא – הרי מוטב, ואם לאו – להביא מן הגזילות ומן החמסין" (ב"ר, פר' ס"ה, י').
גם בדברי הנביאים מוצאים אנחנו דגש על תכונה זו של עשו. בירמיהו נאמר: "כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו ונחבה לא יוכל" (מ"ט) ואם מכאן עדין לא ברור מה נחשף בעשו הרי הפסוקים הבאים יוכיחו "כי הנה קטן נתתיך בגויים בזוי באדם" (שם, ט"ו) וזאת בגלל ש"תפלצתך השיא אותך זדון לבך, שכני בחגוי הסלע תפסי מרום גבעה, כי תגביה כנשר קנך משם אורידך נאם ה'". עשו הוא אדום מתגאה, רואה בעצמו מעלות שאינן בו ועל כן עתיד הקב"ה להורידו משררתו. באותם מלים אומר הנביא עובדיה "הנה קטן נתתיך בגויים בזוי אתה מאד. זדון לבך השיאך, שכני בחגוי סלע מרום שבתו, אמר בלבו מי יורידני ארץ. אם תגביה כנשר... משם אורידך נאם ה'" (א' ב'). ועוד יותר בולט הפס' המבטא את הצביעות האופינית "איך נחפשו עשו נבעו מצפניו" (שם, ו'). הלשון המקבילה בשני הנביאים נובעת מן העובדה כי נבואה זאת היא נבואת יעוד, שלדברי חז"ל נרמזה כבר בדברי יעקב אבינו "ואני אתנהלה לאטי... עד אשר אבא אל אדני שעירה" (ברא' ל"ג, י"ד), וכדברי חז"ל "א"ר אבהו חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו. אפשר יעקב אמתי היה ומרמה בו? אלא אימתי הוא בא אצלו, לע"ל. הה"ד 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו' (עובדי' א', כ"א)" (ב"ר, ע"ח י"ח), ואותו משפט האמור כאן נרמז בדברי יעקב. ולדברי האברבנאל ידועה היתה נבואה זו מפי ט' נביאים. א"כ הרי זו נבואה יסודית בהבנת היחס בין ישראל לאדום בפרט ולאוה"ע בכלל, לע"ל ביום הדין, וברור אם כך שנבואה זו ואמרה בלשון דומה מאד, כי כל אותם נביאים נצטוו על נבואה זו באופן כללי והשתמשו בלשון ובסגנון הידועים מכבר.
חסר הישרות של עשו ניכר היטב בצאצאיו – עמו. ומסופר גם הוא בעובדיה: "ואל תרא ביום אחיך ביום נכרו, ואל תשמח לבני יהודה ביום אבדם, ואל תגדל פיך ביום צרם, ואל תבוא בשער עמי ביום אידם, אל תרא גם אתה ברעתו ביום אידו ואל תשלחנה בחילו ביום אידו. ועל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו, ואל תסגר שרידיו ביום צרה" (א', י"ב). אדום אינו נלחם חזיתית בישראל. הוא עומד על פרשת דרכים מסתכל ונהנה בתבוסת ישראל ביד אחרים, תופס פליטים ומסגירם. הוא מזכיר לנו עם אחר – עמלק, שאף הוא מזרע עשו, שנצטווינו להשמידו עד כלה.
מאלף מאד הוא מדרש הנמצא בשתי נוסחאות. האחת במדרש שוחר טוב: "כך אמר דוד: 'אל תבטחו בנדיבים', לא יבטח אדם במעשה אבותיו. לא יאמר ישמעאל אברהם אבי יש לי מחלקו והוא מצילני. ולא יאמר עשו: יעקב היה צדיק והוא מצילני ובזכותו אני נמלט, שנא': 'אם לא פדה יפדה איש' (תהילים מ"ט), ואין אחיו של אדם פודה אותו. אם אין אדם עושה טוב בעוה"ז, לא יבטח במעשה אבותיו" (שוח"ט, תהילים קמ"ו).
בילקוט שמעוני מופיע מדרש דומה, בנוסחא יותר בהירה וציורית:
"לעת"ל כשהקב"ה דן את עשו הרשע, מה עשו עושה? – מתעטף בטליתו ובא ויושב אצל יעקב, שנא': 'ואם בין כוכבים שים קנך', ואין כוכבים אלא יעקב, שנא': 'דרך כוכב מיעקב'... ויעקב אומר: 'אחי לא תהא כיוצא בי'... גזרות שהיית גוזר עלי לעבוד אלילים – אלו הייתי עושה נתחייבתי מיתה בידי שמים, ואם לא אעבוד אתה הורג אותי' (ועכשיו אתה רוצה להנצל?!)" (ילק"ש, עובדיה ד').
שני מדרשים אלה משלימים אחד את השני. עשו מנסה להנצל ע"י אותה תכונה שבלטה אצלו תמיד – הצביעות. הוא מתעטף בטליתו משום שהאדרת אין בה די כדי להדמות ליעקב. ובמקום: "לא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש", לובש הוא טלית כדי לנסות להנצל מדינו של גיהנם, אלא שאין משוא פנים, ויעקב עונה לו כהלכתו.
חז"ל מדמים את עשו לחזיר: "מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מושיט את טלפו ואומר: 'ראו שאני טהור', כך מלכות הרשעה הזאת גוזלת, חומסת ונראית כאילו מצעת את הבימה (ב"ר, פר' ס"ה, א'). אין אם כן שום פלא, שכבר בבטן אמם התרוצצו השנים והתנגשו, יעקב – איש האמת, ועשו – שאינו איש אלא שקר.
"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדי' א', כ"א).