בלכתך בדרך / יואל עמיטל
בשו"ע בהל' פסח כ' המחבר לגבי ביטול חמץ: "שלוחו יכול לבטל" (או"ח, סי' תל"ד סעי' ד'). בפ"ק דפסחים מביא שכך דעת בעל העיטור. וכתב שם שאחרים חולקים וס"ל שלא מהני ביטול על ידי שליח, משום דביטול מתורת הפקר נגעי בה, והרי אם אמר אדם לחברו: "הפקר אתה נכסי", אין בכך כלום.
דעת הב"ח, כ"אחרים חולקים" שמביא הר"ן, שלא מהני ביטול ע"י שליח. אך כתב טעם נוסף – שהרי לדעת רוב הגאונים אין צריך להוציא כלל את הביטול בשפתיו, אלא במחשבה בלבו לחוד סגי. אם כן, אי אפשר לומר "שלוחו של אדם כמותו", בדבר התלוי במחשבת הלב.
הפרי מגדים (בפתיחה כוללת לאו"ח, ח"ג אות י"א) שואל על טעם זה של הב"ח – כל דין שליחות נלמד הרי מתרומה, ותרומת מהני ע"י מחשבה?! וא"כ מתרומה נלמד לכאורה שאפשר לעשות שליח גם בדבר שתלוי במחשבה.
א. נסה לישב את קושית הפרמ"ג על הב"ח.
ב. לסוברים דמהני ביטול ע"י שליח – האם יוכל לבטל חמצו של חברו גם ללא שליחות, מדין זכין לאדם, דזכות היא לו לאפרושי מאיסורא, וזכיה מטעם שליחות?! (הפרמ"ג שם, והמשנה ברורה כתבו דזכיה לא מהני, וע' במגן האלף שכ' דמסתבר דזכיה מהני).
מה הסברות לכאן ולאן?