הגדרת כלי בן יומו / הרב יהודה עמיטל
שאלה:
כלים שבשלו בהם מאכל אסור לפני זמן רב, ומאז הם בשמוש כשר, אלא שלא עבר עליהם מעת לעת ללא שמוש - האם כלים אלה נחשבים כבני יומו?
ועוד, מה הם גדרי "בן יומו" - האם מחשבים את הזמן משעת הבשול בהם, או משעה שהריקו אותם. כמו כן, האם אפשר לסמוך על השיטות שאחרי שהיית לילה כבר אינם נחשבים בני יומם, ומה ההגדרה המדויקת של לילה לענין זה.
תשובה:
א. במסכת עבודה זרה (עה ע"ב) איתא:
"אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא".
וברש"י שם:
"'בת יומא' - שבישל בה עכו"ם היום, אבל בשל בה אתמול - כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר, אינו אלא לפגם".
משמע מדברי רש"י שלינת לילה פוגמת, וכן דעת רבינו תם בתוספות: "כי לא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה". וכתב שם עוד זכר לדבר, דלינת לילה מקרי עבור צורה בקדשים. והואיל ואין ידוע מה גורם להפיג הטעם - תחלת הלילה או סופו או כולו, כתבו התוספות שצריך שתעמוד כל הלילה.
יוצא, אם כן, שלדעת רש"י ורבינו תם אין הדבר תלוי במעת לעת, ולא בי"ב שעות, אלא בלילה - מתחלתו ועד סופו. וכך פסק בחיי אדם כלל נ"ה דבעינן מתחלת השקיעה עד שיאיר היום, ובפרי מגדים בשפתי דעת בסימן קג סעיף קטן יט כתב עד עמוד השחר.
ב. הטור בסימן ק"ג אינו מזכיר את שיטת רש"י ורבנו תם, אלא כתב בפשטות:
"ומקריא בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האסור",
וזו דעת הר"י, המובאת בספר התרומה (סימן עה), ודעת הגהות אשר"י בשם הרשב"ם (עיין בבית יוסף). וכן נפסק בשולחן ערוך שם.
אולם בסימן קכא לענין הגעלת כלים שאינם בני יומן מביא הטור את מחלוקת רבינו תם ור"י. וכבר העיר שם הב"ח דרק לגבי הגעלה סבירא ליה לטור דבדיעבד אם הגעילו אחרי לינת לילה - יש לסמוך על רבינו תם. מה שאין כן אם בשל בכלי ללא הגעלה ששהה מעת לעת - אין לסמוך על רבינו תם אפילו בדיעבד. ועיין בחדושי רבי עקיבא איגר בסימן קג בשם המ"י דבכל ספק מצרפים דעת רבינו תם שבשהה לילה הוי נותן טעם לפגם, ושרינן בהפסד מרובה מטעם ספק ספיקא. והדבר מוכח גם מהא דפסק שם המחבר בסעיף ז', כאשר יבואר עוד להלן.
ג. בענין זה כתב המחבר בסעיף ז':
"קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשל בה ביחד או בזה אחר זה וקודם שעבר לילה אחד הוחמו בה מים - חשובה בת יומא, עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו בה המים",
ובהג"ה שם:
"אבל אם עברה לילה מותר, וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב, אף על גב דאחר כך הוחמו המים מיד, נמי דינא הכי, והוא הדין בכל האסורים, לפי מאי דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבלה. ובמקום הפסד יש להתיר בכי האי גוונא בשאר איסורים בכל ענין, רק שיהא מעת לעת מזמן בשול האסור".
באור הדברים - כשם שאם נתערב איסור בהיתר, ואין בהיתר כדי לבטל את האיסור, הופכת להיות כל התערובת נבילה, וצריכים ששים נגד כולה ולא רק נגד האסור המעורב בה - כך המים שקבלו את טעם האסור הבלוע בכלי בטרם נפגם, הופכים להיות נבילה, והיה כאלו בשל אז את האסור. ממילא, יש לחשב את המעת לעת משעת בליעת המים. אבל הואיל והסמ"ק סימן קצח חולק על דין זה וסובר, שהואיל ואין שם את גוף האיסור, אין להחמיר לענין חתיכה נעשית נבילה כל כך ולהצריך מעת לעת משעת החמום - כתב המחבר דאם עבר לילה יש לצרף גם את שיטת רבינו תם דסובר דלינת לילה פוגמת, ולחשב את המעת לעת משעת בשול האיסור. והואיל ויש מחלוקת ראשונים אם גם בתערובת לח בלח אמרינן חתיכה נעשית נבילה, והרמ"א בסימן צב הכריע דבשאר איסורים, שלדעת כמה רבוותא בכלל לא אומרים חתיכה נעשית נבילה, בהפסד מרובה יש להקל כמותם בלח ולח, ולכן גם כאן, דמה שפולטת הקדרה במים הוה לח בלח, יש להקל כסמ"ק גם אם לא עבר לילה.
היוצא לדינא:
א. כלי, שבתוך מעת לעת משעה שבשלו בו בשר בחלב, וקודם שעבר לילה, הוחמו בו מים או בשלו בו ירקות וכדומה - יש לחשב את המעת לעת משעה שהוחמו המים, ולא משעה שבשלו בו את האיסור. ומבואר בשערי דורא (סימן פה הדין הששי) דאפילו הוחמו בו מאה פעמים, אפילו עד חודש - תמיד חשבינן משעת החמום, אולם בכף החיים (סימן קג סעיף מט) כתב בשם כמה אחרונים, דבהפסד מרובה, או לכבוד שבת, או לכבוד אורחים שדינם כהפסד מרובה - אפשר לסמוך על הסמ"ק ולחשב תמיד משעת הבשול הראשון, גם אם לא עבר לילה עד שעת החמום.
ב. בשאר איסורים, כתב הש"ך (סעיף קטן כ ועיין גם סעיף קטן יח) דיש להתיר אפילו בהפסד קצת, דבהפסד מרובה - גם מבלי צרוף דעת הסמ"ק הנ"ל - כבר הכריע הרמ"א דבלח בלח אין אומרים חתיכה נעשית נבילה.
ד. כל זה בהוחמו מים בתוך מעת לעת של בשול האיסור, אבל אם הוחמו מים בין בשול בשר לבשול חלב, ובין הבשר לחלב עברה מעת לעת, אף על פי שבינתיים הוחמו מים - חשבינן משעת בשול הבשר ולא משעת חמום המים. דין זה הביאו הטור בשם ספר התרומה בסימן צד. ובטעמו של דבר כתב הסמ"ק דכאן לא שייך חתיכה נעשית נבילה, דבשעת החמום עדיין כולו היתר, ואם כן הוי נותן טעם בר נותן טעם, ועיין שם בש"ך סעיף קטן כב.
ה. אשר לשעור מעת לעת - משערים מזמן שהשתמשו בכלי תשמיש חם, ואם מאותו זמן עבר מעת לעת, אף על פי שהכלי שמש עדיין את האיסור בצונן, ומאז שהריקו את האיסור מתוכו לא עבר מעת לעת, מכל מקום משערים משעת שמושו בחם. והכוונה לאו דוקא משעה שבשלו בו, אלא משעה שהאיסור שבתוכו הפשיר. כל זה מבואר בפתחי תשובה סימן צד ס"ק ב'.