צפיה לישועה / הרב יהודה שביב
צפנת בת פניאל
בין אגדות החורבן מצויה אחת מופלאה ומתמיהה.
"אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה. צפנת – שהכל צופין ביופיה. בת פניאל – בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים. שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: הראני את יופיה. אמר לו: ריקא, אם אתה רוצה ליקח קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו: אף על פי כן. הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר. אמרה לפניו: רבונו של עולם אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס? ועליה קונן ירמיהו: 'בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים, כי פתאום יבא השודד עלינו'. "עליך", לא נאמר, אלא: "עלינו". כביכול עלי ועליך בא שודד". (גיטין נח.)
לכאורה, קטנות מוחין כאן. וכי על כך קונן ירמיהו? וכי לא על מקדש שחרב קונן, על הר הבית ששמם, על ירושלמים המושפלת עד שאול תחתיה, על עם ה' שנפלו בחרב או נלקחו בשבי?!
מה ענין קדושת שמור הגיבור, למעשהו של אותו מכוער; ומה לי מכוער ומה לי יפה; ומדוע נתפלשה באפר רק שעה שהפשיטו חלוקיה ולא כל אותו לילה שנתעלל בה השבאי, וכי מעשה של אותו שבאי אינו חמור יותר, ומה עוד שביקש למכרה לאחר שנתעלל בה, ואין לך השפלה גדולה מזו (וזה שהזהירה התורה באשת יפת תאר – "ומכר לא מכרנה בכסף, לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" – דברים כ"א, י"ד).
באמת, מה ביקש אותו ריקא מכוער – לראות ביופיה. והרי תמיד היו הכל צופין ביופיה, אשר על כן היתה נקראת "צפנת".
עוד יש להתבונן, מה ביקשו חז"ל בציינם שבתו של כהן גדול היתה, ולא עוד אלא שבשל כך נקראת "בת פניאל", משמע ענין זה קשור במהותה העצמית, המיוחדת לה. (השוה גם למסופר בגיטין שם קודם על בנו ובתו של רבי ישמעאל שלא היה כיופים בכל העולם. אף שם יופי, ששרשו – כהונה גדולה, עיי"ש).
שכינה, גלות וגאולה.
מקובלנו: בראשית, משירד שפע של אור עליון להאיר, לא יכלו הכלים להכיל זה השפע ונשתברו. ונצוצות האורה נפלו למעמקים, מאז נסתרים הם ועלוטים, ומעטה של חומר עב חופף עליהם. אותם ניצוצות של אורה – שכינה הם. חלק אלקי ששורה בבריאה, בתוך כל חלקיה.
משחודרת עין האדם מבעד למסכים ולקליפות, יכולה היא להבחין באותו ניצוץ. "אם תרצה בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פנה וזוית שבחיים". (אורות הקדש ח"א עמ' פ"ג)
כל אשר אינו מגוף הדבר, אלא מצורתו – אור של מעלה הוא. היופי שבכל דבר, חן שבו, זיו שבו, נאצל נשגב שבו, היחוד שבו... – ניצוץ הוא. היופי שבכל דבר, חן שבו, זיו שבו, נאצל נשגב שבו, היחוד שבו... – ניצוץ הוא. (הרבו לדבר על כך בספרי ח"ו וחסידות ונתבארו הדברים בספריו של ר' הלל צייטלין הי"ד.)
אותם חלקי יופי וחן כאילו קוראים אל ה אדם להעלות אותם, לפדות אותם משבי החומר. להתקשר עמם ולהשיב אותם למקורם, לצור ממנו חוצבו, יעשה זאת האדם – הרי זכה לתקן קלקולי בראשית, אך אם חלילה יתקשר עם אותם ניצוצות ויורידם מטה לבארות חשוכים של תאוות וחמדות אסורות – הרי שבזאת מוסיף הוא קלקול על קלקול. מגלה הניצוצות ממקומם, גורם לגלות שכינה.
ציפיה וראיה
רבות מדובר בספרים על המשולש – עולם, שנה, נפש. היינו – מקום, זמן ואדם.
ובכולם מדרגות מדרגות, זה מקודש מזה.
מקודש במקומות – קדש הקדשים.
מקודש בזמן, בשנה – יום הכפורים.
מקודש בנפשות – הכהן הגדול.
ויש אפשר יפגשו שלש הקדושות יחד, ואז בעולם מצב של קדושה עילאית. פגישה זו מתרחשת עם כניסת הכהן הגדול לבית קדש הקדשים ביום הכפורים.
"בת פניאל" – בתו של כהן גדול שנכנס לפני ולפנים. כלומר מקורה ושרשה של אותה צפנת נעוץ באותו מפגש הקדושות. לא יפלא "שאין כיופיה בכל העולם כולו".
יופיה – בבואה של יופי של מעלה.
כעור – משמע חומר נטול יופי, נטול חן, נטול ניצוץ.
כשאותו מכוער וריקא רוצה להזין עיניו באותו יופי, הרי שבזה מוריד הוא את היופי, מנמיכו ומקטינו. גורם הוא לאותו יופי גלות. שודד הוא את היופי. "כי פתאום יבוא השודד עלינו" – עלי ועליך.
אמת, הכל היו צופין ביופיה. אך רק המרחק בין צפיה שלהם להסתכלות של אותו מכוער. הם צפו ביופיה ומתוך כך נתקשרו ביופי של מעלה. בצפיה שלהם יש גם לשון ציפיה, תוחלת, כיסופים. מתוך שצפו בה הפכו למצפים לו כביכול, לאורו הצפון.* (צופה הוא זה העומד ומצפה לראות וראייתו הופכת לבשורה לכלל, אם טובה ואם רעה.) לא כן אותו מכוער. אין הוא מבקש את הצפון. אדרבא, רוצה הוא לחשוף ולהפשיט את החלוקים עד האחרון, להפוך את הצפון לצפוי, את העתיד הנצחי להווה רגעי, חולף, גס.
אמת, אף השבאי נתעלל בה כל אותו הלילה, אף לפחת יודע הוא להוקיר זה היופי ולכן הלבישה שבעה חלוקים. יודע הוא שיפה גניזה והסתרה לניצוץ.
הסתרה זו, ההתכנסות, ההתווצות – היא הגבורה שבשמו יתברך (לעומת החסד שבשם, המורה על התפשטות והתרחבות) זהו שצעקה אותה ריבה – "על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס?". הגבורה בשמו – היצטנעות, הימנעות, הסתגרות, והנה נחשף. זה עומק החורבן והגלות. זו הגלות הפנימית – גלות שכינה. (והשווה המסופר שם בגמ' – דף נו: - על טיטוס שהציע ס"ת בבית קה"ק ועבר עליו עבירה. אף זה עומק הגלות והחורבן – שימוש במקום המקודש ביותר, ובהויה המקודשת ביותר – ס"ת, לעבירה המתועבת ביותר. אין לך גלות שכינה מזו. את"ל, חמורה היא משריפת המקדש שלאח"כ, השריפה אף תוצאה.)
חזקיהו גורם גלות?!
כחוט השערה בין טהרה וטומאה, קדושה לתועבה, גלות לגאולה. צדיק במלכי יהודה – חזקיהו. עד שביקש הקב"ה לעשותו משיח, ואילו היה אומר שירה על מפלת סנחריב, כי אז מתחיל היה עידן הגאולה, וקץ לרע ולרשע, ואף טוב וחסד (סנהדירן צ"ד.).
מלכים לפניו ולאחריו מעוררים חרון אף בעולם בשל מעשיהם הרעים, ומשמגדישים הסאה – בא חורבן על הארץ והעם הולך לגולה. טבעי הוא לתלות את קולר חורבן המקש והארץ, בצוארם של אותם מלכים רשעים. מפליא על כן לקרוא בכתוב את נבואת ישעיהו:
"ויאמר ישעיהו אל חזקיהו: שמע דבר ה' – הנה ימים באים ונשאו כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה. לא יוותר דבר, אמר ה'. ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד, יקח והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (מל"ב כ, ט"ז-י"ח, ובשינוי קל בישעיהו ל"ט)
כל כך למה? – מספר הכתוב קודם:
"בעת ההיא שלח בראדך בלדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו כי שמע כי חלה חזקיהו. וישמע עליהם חזקיהו ויראם את כל בית נכתה, את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת שמן הטוב ואת בית כליו ואת כל אשר נמצא באוצרותיו, לא היה דבר אשר לא הראם חזקיהו בביתו בכל ממשלתו". (שם יב-יג. ראה סנהדרין ק"ד.).
לא חטא בחמורות – ע"ז ג"ע וש"ד, אף לא בקלות. וכי היכן מצווה האדם שלא להראות לזרים את אוצרותיו ואוצרות בית ה'?! ובשל מעשה זה, שאף אינו חטא במובן המקובל, ברם גלות לבניו?!
שמא לא עונש כאן אלא מצב. חזקיהו התחיל את הגלות, גלות – מלשון גלה, חשף, הערה. הוא שחשף את הגנזים, את הצפון בפני עין זרה. התוצאה ההכרחית – גלות.
* * *
דרך התיקון והגאולה הפוכה היא. ציפיה באור הצפוי כדי להעלותו אל האור הנסתר הצפון. להחזיר הניצוצות לשרשן. ושמא אף זה מהדברים ששואלים לו לאדם שעה שמכניסין אותו לדין (שבת ל"א ע"א) – לא רק "ציפית לישועה" אלא גם "צפית, לישועה".