העמידו תלמידים הרבה / זאב שחור
שלש הדרכות נשנו במס' אבות ע"י אנשי כנסת הגדולה, וביניהם "העמידו תלמידים הרבה". דבריהם מהווים קביעת דרך – להרבות בתלמידים ולא לדחות אדם הבא ללמוד תורה.
ביחס לגישה זו, מובאת מחלוקת בגמרא בין רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה "תנא: אותו היום (שמינו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיא) סילקוהו לשומר ביהמ"ד, שהיה ר"ג מכריז – כל תלמיד שאין תוכו כברו "אל יכנס לביהמ"ד. ההוא יומא אתווספו כמה ספסלי". (ברכות כח.) ר"ג היה מגביל את קבלת התלמידים, ואלו ראב"ע פתח את שערי ביהמ"ד, בבחינת כל הרוצה ליטול כתר תורה יבוא ויטול. (הברטנורא על משנתינו מעיר: "והעמידו תלמידים הרבה" – לאפוקי מרבן גמליאל דאמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד). אותה מחלוקת שנויה באבות דר"נ (סוף פ"ב) בין ב"ש לב"ה. "ב"ש אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, וב"ה אומרים: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה".
לכאורה תמוה, שבדבר שאנשי כנסת הגדולה קבעו דרך ברורה, נחלקו תנאים ואמוראים.
נראה אולי להסביר שפסיקת אנשי כנה"ג, ומחלוקת ב"ש ור"ג מצד אחד, וב"ה וראב"ע מצד שני – מתייחסים לפרקים שונים בחיי אדם.
הראשונים, אנשי כנסת הגדולה, מתייחסים לתחילת דרכו של האדם, לחינוכו היסודי המבסס את דעתו והמעמידו על רגליו. על תקופה זו אמרו: "העמידו תלמידים הרבה". העמדה – דרושה לכל אחד. ונקודה זו מציינת הגמרא (ב"ב כ"ב) "זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל שבתחילה, רק מי שיש לו אב מלמדו תורה, עד שבא ר"י בן גמלא והתקין שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר". זכותו של ר"י בן גמלא שהביא לכך שהחינוך היסודי יהיה המוני. ואולי זו היתה כוונת אנשי כנסת הגדולה.
מחלוקתם של ב"ש וב"ה, ושל ר"ג וראב"ע מתייחסת לשלב השני של הלימוד – "לעולם ילמד אדם ואח"כ יהגה". כאן יש מקום לדעתם של ב"ש ור"ג שיש להגביל את מספר התלמידים, ולברור את המתאימים להמשך (עפ"י דברי סב' הרמ"ל שחור זצ"ל).
* * *
אפשר להסביר שמחלוקת ב"ש וב"ה בעיניננו היא המשך לקו המחלוקת ביניהם בהרבה הלכות.
בענין שנוי, אם קונה או לאו, מצינו מחלוקת בין ב"ש לב"ה – "נתן לה חיטים באתננה ועשאתן סולת, ענבים ועשאתה יין, זיתים ועשאתן שמן. ב"ש אומרים: 'גם' – לרבות שינוייהם (שאינה יכולה להביא את השמן והיין בתור מנחה), וב"ה אומרים: 'הם' – ולא שינוייהם (שהם כשרים)". (ב"ק צ"ג.)
ב"ה סוברים שמסתכלים עד הדבר כמות שהוא בפועל – "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". כיון שבמציאות רואים רק זיתים א"כ זהו מה שקיים. התפתחות אחרת מהדברים האלה מהווה שינוי, ולכן שינוי קונה.
לעומתם ב"ש מסתכלים על כל דבר בכח, ורואים במציאות העכשווית גם מה שיש אפשרות בכח שיצא מתוך הדבר שבעין. לכן שמן שיוצא מן הזיתים אינו דבר חדש ואינו מהווה שינוי ביחס לזיתים שהיו קודם. לכן דעתם היא ששינוי אינו קונה.
נקודת מחלוקתם היא, אם כן, אם דבר היוצא מן הכח אל הפעל מהווה שינוי.
ובמסכת עוקצין (פ"ג מ"ח) שנינו: "דגים מאימתי מקבלים טומאה? – ב"ש אומרים: משיצודו (חשובים מתים), וב"ה אומרים: משימותו".
ב"ש אומרים, כיון שבכח, משעה שהוצאו הדגים מן המים אינם יכולים לחיות וברור שימותו לכן הם מטמאים. וב"ה סוברים כיון שבפועל הם לא מתים, אינם חשובים מתים עד שימותו (עפ"י הרב זוין שליט"א לאור ההלכה).
וכן לגבי דידן. ב"ש סוברים אדם שאין לו כל התנאים הדרושים להמשך התפתחות בתורה אין מלמדים אותו יותר מאשר הלימוד היסודי. הפוטנציאל שלו עכשיו הוא לא להמשך התעסקות בתורה. אמנם מצינו שפושעים יצאו צדיקים וישרים, אבל כשם שבזית מסתכלים על השמן שבכחו להוציא לפי הנתונים עכשיו, וכשם שבדגים אין לוקחים בחשבון את האפשרות התאורטית שאולי יחיו הדגים, כך גם כאן – רק מי שתוכו כברו הוא הראוי להמשיך ללמוד.
ב"ה מלמדים כל אדם המוכן ללמוד, גם אם לא ברור שיצליח, בלי להתחשב בנתונים הפוטנציאלים שלו. החשש שמא יפרוש אינו מונע ללמד אותו עכשיו, שהרי הרבה לא היו להם התנאים, ונתקרבו.
"ת"ר: משמת ר"ג בטל כבוד התורה" (מגילה כא.). שיטתו של ר"ג היתה לברור ולבחור את הנכנסים לביהמ"ד. רק מי שתוכו כברו יכנס לביהמ"ד. זה הוא כבוד תורה, שיעסקו אנשים שמלכתחילה ידוע שיעמדו אח"כ בכל המבחנים של לימודה וקיומה, ולא יהא עוסק בה אדם אשר יש חשש שיפגום בתמימותה.
בזמן הזה הלכה כב"ה: "מלמדין לכל אדם, מאה בשביל שיצאו עשרה טובים, ועשרה כדי שיצאו שנים, ושנים מפני שאין יודעים איזה מהם כשר". (רבינו יונה אבות פ"א מ"א).
ולכן – כל הרוצה ליטול יבוא ויטול.