"ראה נתתי לפניכם את הארץ" / יואל בן נון

ספר דברים מלבד היותו "משנה התורה הזאת" (פרק י"ז פס' י"ח), יש בו משהוא מיוחד שמבדילו במדרגה בתוך הכלל הגדול של "כל התורה כולה", מעין "המבדיל בין קדש לקדש". שהרי גם הופעת הקדושה בעולם, בזמן במקום ובאדם, היא כולה ממקור אחד, ואעפ"כ מצאנו חילוקי מדרגות בדרגת הקדושה גם בזמנים גם במקומות גם באנשים, והדברים ידועים. כן גם בדברי תורה אשר ניתנו כולם מסיני – כל פרטיה ודקדוקיה – ואין אחד מפסוקיה יוצא לחולין מ"אנכי" עד "ותמנע היתה פילגש" (בראשית ל"ו י"ב, סנהדרין צ"ט:, ילק"ש רמז קמ"ח), וספר תורה שחסר אות אחת פסול (שבת ק"ג:, ר"מ פ"י מהל' ס"ת ה"א), עם זאת יש מדרגות בקדושה עצמה במידת התגלותה אלינו. ואם כי גם דבר הזה הוא ברב המקרים מכלל "הנסתרות לה' אלקינו", לידע ערך המדרגה של גילוי וגילוי, של כל פסוק ושל כל תג בתורתנו הקדושה, הנה בכמה מקומות נמסרה ידיעה זו גם להבנתנו. כן הוא גם בענין המיוחד שבספר דברים.

אחד מהדברים המיחדים את ספר דברים הוא שימוש מעורב בלשון יחיד ובלשון רבים מפסוק לפסוק, ואף באותו פסוק עצמו, כדוגמת הפסוק המפורסם בפרשת ראה – "ראה אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה". (פרק י"א פס' כ"ו). תופעה זו מצויה בספר דברים ללא שום יחס למידת הופעתה בשאר ספרי התורה, והדבר מלמד על איזה תכונה מיוחדת לספר זה. אם נבדוק בפרשת דברים בלבד נמצא תופעה זו חוזרת שש פעמים באופן בולט (מחוץ ל ב-ט, י"ב, י"ז, ל"ז, ו-ל"ג-ב'), ובכולן בהדגשה מיוחדת בעלת עוצמה רבה.

אנו מוצאים את משה פותח בבאור התורה בלשון רבים, והיא תופסת את המקום העיקרי –

"ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמור, רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו..."

ומיד באה הקריאה –

"ראה – נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ..." (פס' ו-ח).

באורח דומה מופיעה הפעם השניה (פס' כ'-כ"ב) –

"ואומר אליכם, באתם עד הר האמורי אשר ה' אלקינו נותן לנו – ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ, עלה רש כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת –

ותקרבון אלי כולכם..."

כאן ישנה כבר התפתחות ואנו מורשים להשאר במצב המרומם של לשון יחיד זמן רב יותר, עד שחוזרים אנו אל טון הספור הרגיל. (מי שאזנו כרויה לשמוע את ניגונם של הטעמים יבחון גם בצד המוסיקלי של הרמת הטון יחד עם הרמת הקול של הנואם, בהדגשה כפולה).

בולטת עוד יותר התופעה בפעם השלישית, בפרשת המרגלים –

"ואומר אליכם, לא תערצון, ולא תיראון מהם. ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם, ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם –

ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך ה' אלקיך כאשר ישא איש את בנו –

בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה. ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם". (פס' כ"ט-ל"ב).

היטב נשמע פה הדגש החזק עד כדי התרגשות עם הזכרת נפלאות המדבר – אשר ראית – ועל רקע זה בולטת שבעתיים האכזבה הגדולה מחוסר האמונה של העם כיום, בנפילת הקול – אינכם מאמינים.

לא פחות בולט הדבר בהמשך –

"אכל תשברו מאתם בכסף, ואכלתם, וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם – כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידך, ידע לכתך את המדבר הגדול הזה, זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר –

ונעבור..." (פרק ב', פס' ו'-ח').

ואולם לשיא אנו מגיעים בפרשת סיחון, לקראת התחלת הכבוש –

"קומו סעו ועברו את נחל ארנון –

ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש, והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך" (פס' כ"ד-כ"ה).

גם כאן אין המתח פג, וגם המשך והמתן הדיפלומטי עם סיחון מנוהל בלשון יחיד עד –

"עד אשר אעבור את הירדן –

אל הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו, ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו" (פס' כ"ט-ל').

ואולם מיד חוזר המתח ועולה –

"כי הקשה ה' אלקיך את רוחו, ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה. ויאמר ה' אלי, ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו, החל רש לרשת את ארצו".

ורק אז נרגע –

"ויצא סיחון לקראתנו... ויתנהו ה' אלקינו לפנינו... ונך אותו... ונלכוד... ונחרים... לא השארנו שריד".

משל היה כבר כל זה ברור ומוכרע לאחר שהוכרעה המערכה במישור הרוחני. (מכאן יובן גם הדגש שבלשון יחיד על האיסור להתגר – מלחמה בשעיר, עמון ומואב, על דרך הקבלת הניגוד למלחמת סיחון).

מענין ביותר גם לציין את הפועל "ראה", אחד המשתתפים הקבועים בדרמות לשון ונאום אלה בכל ספר דברים, ואשר מופיע לרוב בלשון יחיד בספר זה. בחמש מתוך שש הדוגמאות שהבאנו מופיע "ראה! או "אשר ראית", וראיה זו כוללת בתוכה מובנים הרבה – גם ראית המוחש המופיעה תמיד כבסיס לאמונה – "וירא ישראל את היד הגדולה... וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד ל'-ל"א) – גם הבנת הלב (מורה נבוכים א' פרק ד'), גם קבלת הציווי או המוסר, וגם אזהרה מכל סטיה.

ברור הוא הקשר שבין תופעה זו לבין היותו של ספר דברים, דברי משה האחרונים, נאום הפרידה בתוך ארבעים היום האחרונים של משה רבנו, שהיו מעין סכום וחזרה לשלשה מחזורים של ארבעים יום בנתינת התורה, כל דבר ה' שמספר דברים מופיע ומתגלה דרך הצנור של משה רבנו ומפיו, בחינת "אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמור. אנכי ה' אלקיך..." (פרק ה' פס' ה'-ו'). ברור על כן שתכונה כזו של דגש ורפוי, הגברת המתח והרפיתו, באמצעים לשוניים שונים, מן הדין שתמצא שביתה, בנאום ארוך זה.

אולם לא די לנו בנימוק "טכני" זה, מאחר שאנו מחפשים להבין גם את משמעות הדבר.

משה מדבר אל כל ישראל, וכולם ניצבים לפניו כאיש אחד, אך גם כל אחד ואחד בפני עצמו כפי מדתו. תמונה מתחלפת זו מתגלה גם בדברי משה אל העם – ברוב הזמנים והמצבים שבחיים מתגלה כל אחד ואחד בגדרו העצמאי, בד' אמות שלו, בנטיותיו ומחשבותיו, רגשותיו ודמיונותיו, אולם רגעים נישאים ישנם שבהם מתגלה הכלל – כאיש אחד, בלב אחד – וכל ששים רבוא מישראל מסוגלים אז לגלות את כלל ישראל הסמוי וטמיר מעין בשאר ימים. אז פועמים כל הלבבות בדופק אחד רב עוצמה, וכל הראשים המתנועעים לפני משה מתמזגים לראש אחד, ומפי נאמן – בית ה' מתפרצת הקריאה האלקית: "ראה"! כל האדם וכל המציאות כולה מטלטלת ונמשכת בעוצמה אדירה כלפי מעלה, והכל משתנה, כאילו נעצר הברך בליל סער וסופה. אולם הגל המתפרץ גם הוא חוזר ויורד, הענים נפקחות לראות מראות אנוש, והלב חוזר לדופקו הרגיל, שבים אז האנשים ונפרדים זה מזה עד שכל אחד עומד שוב לבדו, ואפשר לחזור ולפנות אליהם בלשון רבים. אולם רק טעות אופטית היא לדמות את הרבים שאחרי ההתרוממות אל אוצר הכלל, אל הרבים שלפניה – לעולם לא ישובו עוד למה שהיו. רז עליון זה שגם אנו זכינו להתודע אליו לרגעים אחדים, חוזר ומתגלה פעמים אחדות בכל פרקי הספר הזה – זהו הסוד שבני ישראל חייבים להכירו היטב עם כניסתם לארץ, סוד הקשר שבין כלל ישראל אל כל יחיד ויחיד בישראל, ובין השראת השכינה במשכן מקדש אחד, לבין חלקה המבורר של כל משפחה בנחלת הארץ. זהו בסיס קיומה של אומה נפלאה זו, שכל אחד מבניה הוא עולם שלם משלו, וכל זה איננו פוגם מאומה באחדות כלל ישראל, ואילו אחדות כללית זו אינה גורמת שום חלישות כח וטשטוש צורה לכוחו של כל אחד ואחד.

* * *

"ויחן שם ישראל נגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד (שמות י"ט ב', רש"י ע"פ המכילתא)

"קול ה' בכח" – "בכוחו של כל אחד ואחד (תהלים כט ד', תנחומא בובער סוף יתרו).

"ברוך חכם הרזים" (ברכות נ"ח., רש"י.)