מצוות – טעם כעיקר וכמבטל[1] / יוסף אביב"י

מצוות וטעמיהן, עמדו בקושיותיהן לפני המהר"ל כמו שעמדו לפני הראשונים, ונוספה לו קושיה מיוחדת, שהיא המובילה לארך הסברו: "ומצות שחיטה מן הצוואר ולא מן הערף, ובמקדש מליקה מן הערף ולא מן הצוואר, אם מן הערף הוא מעשה רע למה נאסרה השחיטה מן הצוואר במקדש, ואם מן הצוואר הוא טוב אם כן למה נמצא במקדש הפכו", (תפראת ישראל, פרק ו'). מדוע פרטי מצוה מותרים כאן ואסורים שם, נאים לזמן אחד ומכוערים לשני, מתקבלים לאחד ומורחקים מאחר? קושיה זו אינה מניחה לקבל שם הסבר על טעם כללי למצוה בלא לחדור לפרטיה, או להסביר את ההתעלמות מהם.

"אבל מדברי חכמים נראה, שאין לומר כי המצוות שנתן ה' ית' בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות ה' ית' הגוזר על עמו כמו המלך הגוזר גזירה על עצמו, אף כי האמת ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה, מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל" (שם). המצוה – גזירה, אמת, ורק אח"כ היא טובה, בהכרח, אבל לא לכתחילה. "ואם נכספה נפשך לומר כי מצות ה' ית' עלינו לטוב לנו כל הימים, נוכל לומר שהטוב הוא בעצמו גזירה על ישראל" (שם). אם טוב הרי גם הוא נגזר, הכרחי. "הכל דין, וזה עצמו בתורה עם שכל דרכיה דרכי נעם מכל מקום נתינתה לעולם הכל בגזירת דין" (שם).

"אין ה' ית' חפץ בשחיטה מצד השחיטה בעצמה שהיא דבר טוב, אלא רק לצרף את הבריות כדי שיהיה מעשי האדם כאשר נותן הסדר השכלי שלו מן ה' ית'" (פרק ז'). אם אמרנו שהמצוה גזירה, הרי שטעמה אינו – "היא מביאה אל הטוב", היא כלי לערך אחר, אלא – היא הטוב, היא הערך עצמו, היא המטרה. – "המצוה בעצמה מצרפת את נפש האדם". ואם המצוה היא הערך עצמו, מדוע אין המעשה חשוב מצד עצמו, הצרוף הוא מעין מבחן ללא סבה ותו לא? ערך מרוקן?

ו"דע עוד כי הגרעין אשר נזרע באדמה הוא מוציא אילן ופירות, והעלין והפירות הם בצורה מיוחדת שראוי אל הגרעין מצד טבעו המיוחד לו, ואל תאמר שאם היה מוציא הענפים והעלים בצורה אחרת שיהיה זה רע, רק כי כך גזר הטבע של הגרעין. ובצורה הזאת ובתאר הזה יוצא הגרעין הזה אל הפעל הגמור, וכמו כן עצמו הנפש שהיא מלמעלה היא זכה וטהורה וכו'" (ע"ש). המצוות – כחוקי הביולוגיה, חוקי הטבע ופרטיהם.

חוקי המציאות, טעם גדול להם, טעמם – עצמם, קיומם, הוויתם. אין הם משרתים מטרה אחרת, הם המטרה עצמה. טובים מחמתם, הם המגדירים עצמם, כל פרט לפי טבעו, לזולתו – הוא לא יתאם, לעצמו לא יתאם אחר. מוכרחים הם, הכרחם – הוריתם, עצמם. המצוות – חוקי המציאות, פרטי נשמת האדם, הגדרות, נוסחאות, טעמה – עצמם. הוויתם. אין המעשה חשוב כי אין הוא ערך לעצמו, חוץ לנשמה העושה אותו, אלא – הוא חלק ממנה, לפי טבעה והוא הערך עצמו. פרטי המצוות משתנים מזמן לזמן, ממקום למקום ומאדם למשנהו, כי אין הם כלים לערכים מוחלטים, כי אם עצמיים, מהותיים, מציאותיים; מוכרחים הם – הכרחם הוא עצמם. המעשים כמו מרוקנים מערכים והם בכך הערכים עצמם, כמו מרוקנים מחשיבות, והיא חשיבותם והכרחם, הגזירה האלקית, המגדירה את הטבע.

"ואף כי האמת שכל הדברים האסורים מולידים מזג רע, אין זה טעם האסור, רק כי מה שאסרה התורה אותם בזה נראה כי הם דברים יש בהם שנוי ובשביל השנוי שלהם ימשך אחריהם טבע זר" (פרק ח'). המצוות טעם לבריאותם, הן הגורמות לטבע ולא נגרמות לפיו. "כי עיקר טעם המצוה שאינם ראוים (הפרטים) אל האדם כפי הסדר אשר סידר ה' ית' לכך הרחיקה אותם ולפעמים לא הרחיקתם התורה" (שם).

המצוות – טבע נשמת האדם, בטוי פרטיה, נוסחתה הכללית ונוסחות פרטיה, הכרח הטבע – בטוי עצמו ומציאותו, ובכך טעמים והכרחם.

* * *

"עיקר מה שנתנה תורה ומצוות שיהיו לאדם פעולות ומעשים אשר מצרפים נפשו החמרית ולעשות הנפש זך ונבדל" (פרק ה'), "ואם יאמר אדם למה נותן הסדר השכלי שיעשה האדם אלו המצוות, בוודאי מצוות שנדע טעמם כמו מצוות צדקה ותפילה וכבוד אב ואם – ראויות לאדם, אבל המצוות שאין טעמם ידוע הלא ידועים למשה ולשאר החכמים לפי מעלתם והדרגתם" (פרק ה').

מצוות ולהן טעמים, לכולם. השכליות – ידועות, והאחרות – למשה הן ידועות; ומטרתם – לעשות הנפש זכה, לטהרה. "והנה אלו המעשים הטובים מיחדים נפש האדם האצולה מן ה' ית' להוציא אותה מן הטבע אשר משותף האדם עם שאר בעלי החיים כאשר יש לו ע"י מעשים אלו דביקות בו ית', ולכך אין תמיהה כלל איך המעשים האלו מביאים אל האדם הצלחה עליונה וע"י המעשה הרע מביא עליו ענש נצחי" (פרק טו). טעם למעשים? – בוודאי נמצא, ההבדלות מן הטבע וההתקרבות להקב"ה, הדבקות בו, ההתיחסות אליו. "ועתה הבן בחכמה וחקור בבינה, כי התורה מוציאה את האדם מן הטבע ומביאה אותו אל הדבקות בו ית', דמיון זה שני דרכים לפני האדם ויאמר תלך בדרך הזה, ואין הטעם שהדרך הזאת יותר טובה וראויה מצד עצמה, כך בשביל שזאת הדרך שבה יגיע אל מחוז חפצו ומעמידה אותו נוכח דרכו, וכן אין ענין המצוה רק שהמצוה היא ברור הדרך הנכון והישר" (שם).

המצוה היא ברור היושר, אבל אין היא טובה מצד עצמה. טעם המצוה – להתיחס אל ה' ית', להזדכך מכל טבע העולם ולהדבק בהקב"ה. אם טעם למצוות מדוע פרטיהן משתנים? אם טעמים – האם חזרה מכל ההסבר הקודם, ה"טבעי"? "המצוות לא נתנו בגלל הטוב", אלא – לברר הדרך הנכונה והישרה, ומה איכא בינייהו? אבל, גם כאן, אין הטעם בכך שהמצוה טובה בעצמה, כי אם מבררת. האי-טעם קיים יחד עם הטעם כאן, כנגד אי-טעם שבהסבר הקודם, הכיצד? ובכך נמצא ההסבר.

לשון ושפה יש לאדם, בהן הוא משתמש להסברת ענינים, רעיונות ותכנים. ללשון – מערכת חוקים, מדוקדקים בפרטי פרטים וכל עקרם – למסור רעיונות, להביע מחשבות מטרתם אחת – להוות כלים למטרה גבוהה מהם עצמם. אין להם שום טעם בעצמה – נקוד זה או אחר, ואעפ"כ הם הכרח – הכרח שכולו למען מטרה עליונה, שלה ולהם אין שום שתוך כי אם בהיותם כלים, מכשירים לה. הרוצה להביע רעון, חייב להביעו בכלים אלו, בפרטי פרטיהם, גם אם אין בהם עצמם שום תכן וטעם. טעמם אחד – כלי לטעם גבוה מהם, הוא המסדירם והוא הכרתם.

המצוות הן דרך להגיע לדבקות בה' אלקים חיים, דרך אל המטרה, כלים לקבלה, דרכים לפגשה, מערכת חוקים שמטרתה – השמוש בקדש, הבעה וההעברה של התכנים האלקים לעושם ומקימים. מפורטת היא, מוכרחת בפרטי הפרטים, הכרח המסירה, הכרח השמוש ככלי. משתנים הפרטים לפי הנמזג בהם אין להם ערך בעצמם, כי אם במתקבל בהם, במובע על ידם, ומוכרחים מחמת כך. יחד מהוים את שפת הקדש, שפת ההבעה האלקית לאדם ושפת דבקות האדם באלוקיו.

* * *

שלש מערכות חוקים: חוקי הביולוגיה, החברה והלשון. חוקי הביולוגיה – חוקי המציאות, אין בהם טעם כי אם קיומם, הוויתם ועצמיותם, לשוא תחפש טעם מחוץ להם. חוקי החברה – חוקים המביעים ערכים, אידיאלים, ממחישים אותם ומסדירים אותם. החוק נחקק למען האידיאל, והאידיאל נמצא בו. החק נחקק למען הצדק והוא בעצמו צודק, הצדק נמצא בו; טעמו מחוצה לו, ובו. חוקי הלשון – חוקי כלים המביעים רעיונות ותכנים. אין הרעון כלול בהם, אלא – מעליהם ורק מובע ומועבר על ידיהם, לשוא תחפש טעם בעצמם.

חוקי הביולוגיה, טעמם – עצמם; החברה, טעמם – בהם ומעל להם; הלשון, טעמם – הבעת המעל להם. חוקי החברה מתוך שהערך נמצא בהם, ומתוך שהוא חלקי, לעולם אינו הערך המלא והשלם, ומתוך שהוא גוון אחד מכלל גווני הערך שאותו הוא בא לייצג – נתונים למחלוקות ולריבות, לספקנות. כל כחם נובע מהסכמה גרידא, לבחור באחד מהרבה, בחלק מהכל, להסתפק בכך ולהסתפק בעצמם. החפש הנובע מהספקנות, מהקבלה שאינה מחייבת החלטית, מהארעיות – ביסודם.

חוקי הבולוגיה ולהשון, מתוך שהערך מהווה את עצמם או את מסירותם הגמורה אליו, ברוחם מחוסרים טעם בעצמם והם מהווים את הטעם הגדול ביותר, הכרח שאין עליו פקפוק, עצם הדברים. ההכרח הנובע מהבטחון, מהמציאות, מעצמם ומשמושם – ביסודם.

המצוות מאגדות את שתי המערכות האלה, שתים שהן אחת. שתים – כיחס הכפול המאוחד המופיע בעולם כולו – ביחס להקב"ה ולאדם יצורו. המצוות הריהן כלי והטבע של נשמת האדם, לכל כללותיה ופרטותיה, אבריה וגידיה, אדם שלם. כתורה הנתנת מאת ה' אל האדם, כן המצוות מבטאות את מהות האדם ומכינות ומקבלות את ההופעה מלמעלה עליו.

המצוות בהגדרה האחת הכפולה מגלות את ההגדרה כאחת הכפולה של הנשמה, לה נועדו. אף היא – חלק אלוק ממעל ממש, מתבטלת בו ית' וכלא לפניו ומופיעה כחלק עצמי ומהותי. כל ישותה – התבטלות, מתאימות מצוות לנשמה – בבטוי העצמיות שהוא ההתבטלות הגמורה. "המצוות בעצמם מצרפים נפש האדם", "רק שהמצוה היא ברור הדרך הנכון והישר להתדבק בו ית'".

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום".