לבקש בקשה שלא תהיינה נסיעות מיותרות בשבת[1] / הרב יהודה עמיטל

שאלה:

מוצבים היינו בשבת קודש בעמדה קדמית וידענו שעומדים להביא לנו ארוחה ברכב. כלומר - שני חיילים, לכל הפחות, יחללו את השבת בגללנו במלאכות דאורייתא. יכולנו למנוע זאת על ידי הודעה בקשר הכרוכה באיסור דרבנן. נשאלת השאלה האם במקרה זה אפשר לומר: "ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה".

תשובה:

אשר לשאלה אימתי חל הכלל של "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", ואימתי אומרים "ניחא ליה לחבר וכו'", מוצאים אנו בענין זה דברים מפורשים בדברי רבותינו הראשונים.

המקור העיקרי הוא במסכת שבת (דף ד.), בענין הדביק פת בתנור, האם התירו לאחרים לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת. ואיתא: "אמר רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך", ועיין שם בתוספות ובראשונים דמקשים מכמה מקומות בש"ס דמשמע דמוטב לו לאדם לעבור איסור קל, כדי להציל את חברו מאסור חמור.

כדי ליישב את כל המקומות הנ"ל נאמרו בראשונים מספר כללים. והנוגע לעניננו - כתב בבית-יוסף (אורח חיים סימן ש"ו):

"נשאל הרשב"א על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל מומר להוציאה מכלל ישראל, אם ישים לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה להמר, אם מותר לילך אפילו חוץ לג' פרסאות למאן דאמר דתחום ג' פרסאות דאורייתא, ואפילו להביא חותם מצד המלכות מי דחינן מספק זו את השבת, כדדחינו בספק נפשות? והשיב: הדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאין דוחין השבת על הצלה מעבירות, לפי שאמרו (שבת ד:) אין אומרים לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חברך, ואפילו איסור זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חברו מאיסור רבה. דעד כאן לא אמרו בפרק בכל מערבין (עירובין לב:) ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכא דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבה, אלא כשאותו איסור בא לעם הארץ על ידי חבר, אבל בענין אחר לא כדמוכח בפרק קמא דשבת בההיא דהדביק פת בתנור. ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו".

התוספות (שבת ד.) כתבו בתחלה כדברי הרשב"א, ואחר כך הקשו מדתנן - מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וקיימא לן כל המשחרר עבדו עובר בעשה. ותרצו דשאני פריה ורביה דמצוה רבה היא. ועוד תירצו דדוקא היכא שפשע, שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה, אבל היכא דלא פשע מידי - שרי למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד חבר איסורא רבה.

יוצא, איפוא, שאם האיסור של חברו לא בא על ידו, וחברו בא לאיסור על ידי פשיעה - הרי בין לרשב"א ובין לתוספות אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. אם האיסור בא על ידו, אף על פי שההוא פשע - אמרינן שמוטב לו לעבור איסורא זוטא וכו'. ואם האיסור לא בא על ידו, והעובר לא נחשב כפושע, בדבר זה חולקים הרשב"א ובעלי התוספות. לדעת הרשב"א - אין אומרים לאדם חטא וכו', ולדעת התוספות ניחא ליה לחבר וכו'.

הבית יוסף (שם) מכריע כדעת התוספות, וכן פסק בשולחן ערוך (שם סעיף יד): "מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת, להוציאה מכלל ישראל - מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל להצלתה, ויצא אפילו חוץ לג' פרסאות. ואי לא בעי - כייפינן ליה". והנה, הרמ"א מציין שם לעיין בסימן שכ"ח סעיף י', דכתב שם הרמ"א: "מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללים עליו השבת כדי להצילו. עיין לעיל סימן ש"י (בית יוסף בשם הרשב"א)". ולכאורה משמע שהרמ"א חולק על המחבר ופוסק כרשב"א. אולם, עיין במגן אברהם (סימן ש"ו אות כט) ומשמע דדעתו שאין כאן סתירה לדעת המחבר, משום שמלאכה דאורייתא בשבת דינה כאיסורא רבה, ורק לגבי המרת דת דינה כאיסורא זוטא, וכן כתב בביאור הגר"א. וכן כתב המגן אברהם (סימן רנ"ר ס"ק כא): "דבאמת העיקר תלוי באם פשע".

אבל הנודע ביהודה במהדורה תנינא (חלק אבן העזר תשובה ל"ז) כתב דמחבר בסימן ש"ו והרמ"א בסימן שכ"ח חולקים במחלוקת התוספות והרשב"א. ולפי דבריו, אנן דאזלינן בתר הרמ"א, אין לנו לזוז משיטת הרשב"א דהכל תלוי בשאלה האם האיסור בא על ידו, ואין הבדל בין פשע או לא פשע. אולם במשנה ברורה (סימן ש"ו סעיף קטן נ"ו) הכריע כדעת המגן אברהם: "דקיימא לן אם אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא, כדי שלא יעשה חברו איסורא רבה". ויותר מזה כתב שם, דבאיסור דרבנן - אפילו אם פשעה יש להקל להצילה. (ועיין שם בשער הציון סעיף קטן מ"ו, שלא ברור אם דעתו להקל באיסור דרבנן בכל מקרה, או רק לגבי הצלה מהמרה, ועיין שם היטב. ועיין בשולחן ערוך הרב, סימן ש"ו סעיף כ"ט).

ועתה, נבוא לענייננו.

בראשונה יש לדון האם העובדה שעומדים לחלל שבת כדי להביא לו אוכל מחשיבה את האיסור כבא על ידו. ונראה פשוט שאף על פי שהאיסור בא בגללו - לא נחשב כאיסור שבא על ידו, דאין זה דומה להא דפרק "בכל מערבין" שהחבר אמר לעם הארץ: "מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי", דשם החבר גרם לעם הארץ במעשיו שיעבור על איסור, לא כן אצלנו. וכן משמע מלשון התוספות בשבת (דף ד), ובחדושי הרשב"א (שם) ועיין שם בחדושי ר' עקיבא איגר.

ובאשר לשאלה האם דינם כפושעים - יש לדון, דהואיל ואותם חיילים העומדים להביא את האוכל משוכנעים שמלאכות אלה מותרות בשעת מלחמה, ובשים לב לעובדה שאינם עושים זאת מיוזמתם העצמית, אלא על פי פקודה מן הממונים עליהם, יש מקום לדונם כשוגגים.

מכח זה היה לכאורה מקום להתיר לכם לעבור לכל הפחות איסור דרבנן כרי להצילם מאיסור דאורייתא. אף על פי כן, אין הדבר ברור אצלי משני טעמים:

א. הוא דמבואר בנודע ביהודה הנ"ל: "יצא לנו מזה דהיכא דלא מצינו מפורש בחכמי התלמוד - לא אמרינן חטא כדי שיזכה חברך, אפילו אם האיסור הוא מדרבנן". ואף על פי שיש לדון בדבריו, וגם לא נראה לי שדעה זו מוסכמת בדברי אחרונים, מכל מקום יש לחוש לדעה זו.

ב. חוששני שדבר זה יגרום לפרצה אחרת, ויבואו ללמד מכאן שהפעלת מכשיר קשר בשבת - אין בה איסור. וכבר החמיר מטעם דומה הנצי"ב במשיב דבר (חלק ב סימן מד), ונמנע להתיר לאשה איסור קל של טבילה ביום, שחכמים אסרוה אפילו ביום ח' וט' משום סרך בתה, ואף על פי שעל ידי כך יכול היה להצילה מאיסור כרת החמור, וזה לשונו:

"הכלל דלהתיר איסור בשביל איסור צריך להיות מתון הרבה. כמו רפואת הגוף, שאם רואה הרופא דידו של אדם כואב הרבה, פעם מחליט לחתוך אותה כדי שלא יתמשך הכאב הלאה בחלל הגוף ויסתכן, ופעם מחליט מוטב לסבול הכאב ולא להפסיד היד, ודבר זה אינו נעשה כי אם בישוב דעת איזה רופאים יחד דשני הצדדין מסוכנים. כך רפואת הנפש המקולקל בזה האופן צריך ישוב הרבה עם איזה דעות בני אדם גדולי תורה ובקרבם אלקים ישפוט, שלא ליתי לידי חורבא חס וחלילה".

אי לזאת, לא מלאני ליבי להתיר אפילו איסור דרבנן בדבר שלא מצאתי מפורש בדברי רבותינו ז"ל.



[1] פורסם ב"דף קשר" גיליון 360 וב"עלון שבות" שנה ה' גיליון י"ב.