ברור במצוות פדיון הבן / הרב אפרים שחור
בפרשת קורח נאמר:
"כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך אף פדה תפדה את בכור האדם... ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים". (במדבר י"ח טו-טז)
מצוה זו של פדיון הבן נזכרת גם בפרשת בא, שם נאמר: "קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות י"ג ב'). וכן: "והעברת כל פטר רחם וכו' וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שם י"ג).
האב מחויב לפדות את בנו. אך מי מקיים עיקר מצוה זו של פדיון הבן – האב הנותן את חמשת הסלעים, או הכהן הפודה.
הרא"ש בסוף מסכת בכורות אומר שאין הכהן מברך ברכה בשעת פדיון הבא – א. מפני שלא מצאנו ברכה כזו בגמ', ואחרי הש"ס אין לחדש ברכות. ב. מפני שהכהן לאו מצוה קעביד, אלא מקבל מתנות כהונה. וכן בהלכות פדיון בכור הביא הרא"ש טעמים אלו. מדבריו משמע שראה כעיקר את מעשה האב, ואילו הכהן איננו פעיל במצוה זו, אלא כמקבל מתנות כהונה שהנותן מקיים המצוה ולא הכהן. הרא"ש למד את עיקר המצוה מן הפסוקים בפרשת בא המכוונים אל ישראל – "וכל בכור אדם בבניך תפדה".
שיטת הגאונים שונה היא. על פי נוסח מיוח שתקנו הגאונים הנאמר בפדיון הבן (מובא הטור וברמ"א), כשמביאים את הבכור לפני הכהן, ומודיעים לו שהוא בכור פטר רחם, שואל אותו הכהן: במאי בעית טפי – בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן. והאב אומר: בבני בכורי, והילך ה' סלעים בפדיונו. מנוסח זה נראה שאין מצות פדיון הבן דומה לשאר מתנות כהונה שהכהן סביל בהם, אלא הכהן, כמצות התורה, מקנה את הבן לאביו תמורת חמשת השקלים. יש כאן מעשה קנין ולא נתינת כסף פדיון בעלמא.
הגאונים ראו לעיקר מצות פדיון את הנאמר לפרשת קורח. שהרי פרשה זו לבני אהרן נאמרה: "וידבר ה' אל אהרן ואני הנני נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל, לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם". וכשמזכיר ענין הבכורות נאמר "אף פדה תפדה"! משמע הכהן מצווה בכך.
הרמב"ם בהלכות בכורים פי"א ה"א במצוות פדיון בכור מביא את הפסוק בפרשת קורח, וכן ספר החינוך. משמע שהבינו שעיקר המצוה על הכהן מוטלת.
ברמב"ן בהלכות בכורות פרק שמיני מצאנו שיטת גאונים מענינת המחיבת הוספת חומש על כסף פדיון הבן. וז"ל הרמב"ן שם: "והכין אמר רבנו האי גאון בתשובה דאשכחיתון למר רב יהודא גאון ז"ל דהאי טופינא (תוספת על חמשת השקלים) משום דכל הפודה הקדש מוסיף חומש, לאו טעמא הוא. ולית לפדיון הקדש בהא עסק". והרי"ט אלגזי הביא דעת כנסת הגדולה שהמאחר בפדיון הבן צריך להוסיף חומש. דברי הגאונים האלו – נראה שהם המשך לשיטתם לעיל, שסברו שהמצוה גם על הכהן שהרי יש כאן ענין של פדיה ותוספת חומש. וגם רב האי שחולק על ענין הוספת החומש לא חלק על עיקר דין הפדיה המשתמע מכך.
דברי ר' יהודא גאון והבה"ג שהלך בשיטתו צריכים עיון, שהרי התורה ציותה לפדות בחמשת שקלים וזהו הסכום שנקבע, ואילו כל פודה היה צריך להוסיף עוד חומש – הו"ל לתורה למימר. ועוד קשה – דהרי מקדיש בלבד פודה בתוספת חומש, אבל אחר הפודה משלם רק את הקרן. והרי בכור לא האב הקדיש אלא קדוש מאליו.
מקור לשיטת ר' יהודא גאון יש להבין מהגמ' במס' בבא מציעא (דף מד:) – "דינר של כסף – אחד מעשרים וחמישה בדינר של זהב. למאי נ"מ? – לפדיון הבן". מסביר רש"י: "שהוא (פדיון הבן) – חמישה שקלים, ושקל דאורייתא הוא סלע, והסלע ד' דינרי כסף שהם כ' דינר, ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב מחזיר לו הכהן חמישה דינרי כסף", עכ"ל רש"י. ועיין בשיטמ"ק שהקשו על רש"י תלמידי הרי"ף והריטב"א, שהמגמ' כאן משמע שלא היה מהדר הכהן, ורק אח"כ דנה הגמ' – "זימנין דמהדר ליה כהנא" (עיי"ש בכל דברי הגמרא ואכמ"ל).
ולפי דברי הגאונים יתפרשו דברי הגמ' כפשוטה. דלפי דעתם יש להוסיף חומש על חמשת שקלים של פדיון הבא. וחומש זה הוא מלבר, כפי שהוכיח הבה"ג מדף נד. (הובאו דבריו ברי"ט אלגזי). וא"כ על כל עשרים דינרים יש להוסיף חמישה. ס"ה – עשרים וחמישה. וע"כ אמרה הגמ' – "דינר כסף אחד מעשרים וחמישה בדינר של זהב למאי נ"מ לפדיון הבן". שאבי הבן נותן דינר זהב לפדיון הבן, וזהו סכום חמשת שקלים בתוספת חומש. כשיטת הגאונים. (עיין בספר כלי שרת לא"א רזניק הי"ד שהאריך בזה).
בקצוה"ח רמ"ג ד' מובאים דברי הפר"ח, דפסק שמותר לתת לכהן קטן כסף הפדיון חמשת סלעים, כיון דדעת אחרת מקנה – אית ליה זכיה מן התורה. והביא ראיה מיבמות צט. – "ת"ר: "עשרה אין חולקים להם תרומה... חרש שוטה וקטן וכו' וכולן משגרין להם לבתיהם". משמע דקטן זוכה במתנות כהונה.
מדברי הפר"ח שהשווה פדיון הבן למתנות כהונה, משמע שסובר כשיטת הרא"ש שאין הכהן עושה כל פעולת ההקנאה, אלא קבלת הכסף בלבד, וע"כ יכול גם קטן לקבל כסף פדיון.
על שיטה זו של הרא"ש והפר"ח קשה מהגמ' בקידושין ח. (עיין בס' חקרי לב) – "עגל זה לפדיון בני, טלית זו לפדיון בני – לא אמר כלום. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני, טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני – בנו פדוי. היכי דמי? אילימא דלא שווי – כל כמיניה, אלא לאו אע"ג דשווי, וכיון דלא ניידי לא". הגמ' רוצה להוכיח מתחילת הבריתא שצריך שומה, ועל הכהן לדעת כמה שוה הטלית וכמה שוה העגל, שאם לא כן – אין בנו פדוי. ואם כדברי הרא"ש והרפ"ח שכל דין פדיון הבן הוא כבמתנות כהונה ואין הכהן עושה מעשה פדיה – מה איכפת לו אם יודע הכהן כמה כסף מקבל, ואם יש בכך שיעור פדיון. הרי לא הוא הפודה, אלא המצוה נעשית ע"י האב?!
(לתוספת ברור – עיין בהערות ההגרצ"י הכהן קוק בסוף דעת כהן).