לפרקי אבות - "העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה" / אהרן קופרמן
הרבה מוצאים אנו במסכת אבות לגבי התעסקות בתורה ועמל בה – ומאידך השכר מעמלה. פרק שישי עוסק כלו בלימוד תורה ואף נקרא "קנין תורה".
"רבי אלעזר אומר: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס, ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" (פרק ב', משנה י"ד).
מפרש המהר"ל – ר' אליעזר נתן מוסר על התורה שהיא תכלית האדם, והאדם מצד עצמו לא נברא אלא לעמל תורה, וכמו שהכתוב אומר: "אדם לעמל יולד" – כי בריאת האדם היא עמל התורה. שאם לא כן היה יכל להאמר במשנה ודע לפני מי אתה לומד, אלא נאמר עמל, משום שהעמל מורה על לימוד תמידי כל הזמן, ולא רק בעתות פנאי. ואז ממילא, יקבל שכר מאת הבורא.
כיצד צריך לעמול בתורה – מורה המשנה בפרק ו' משנה ה': "כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא". הגמ' אומרת: "'אדם כי ימות באהל' – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". מפרש המהר"ל – שכיון שהתורה רוחנית ושכלית טבעי הדבר שהיא תדבק אל השכלי. וכיון שהגוף גשמי הוא, ע"י ביטול הנאות ואי משיכה לתאוות, מבטל או את גשמיותו ומתעצם ברוחניות, וממילא ע"י כך ללמוד תורה ולקיימה ולקבל שכרו המגיע.
על שכר המגיע לאותו אדם המתעסק בתורה אומר ר' מאיר במשנה ב' פרק ו': "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לא ונקרא רע אהוב ... ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה .... ונותנת לו מלכות וממשלה ומגלין לו רזי תורה וכו'... . המהר"ל מביא אסמכתא לכך שניתנת לת"ח מלכות וממשלה, שנאמר: "בי מלכים ימלוכו". וחז"ל פירשו בגיטין – מכאן שת"ח נקראים מלכים וזוכים לגדולה.
גדול שכרו של זה המתעסק בתורה, והמתאמץ בה. ומתעסק – הכונה גם לאורח חייו שהכל נובע מתוך התעסקות והסתכלות בתורה, שהרי על ידי כך זוכה לעסוק גם בתורה וגם בדרך ארץ מתוך יראת שמים – ששניהם יחד משכחים עוון.
כדי להמשיח בצורה נפלאה את גדולת ה"התאמצות" ניגש הר' ברנשטיין בספרו "הליכות חיים" ללמוד מגילת רות. נמצא שם את אלימלך יורד עם משפחתו למואב עקב הרעב בארץ, ונושא לבניו נשים מואביות, את ערפה ואת רות. ערפה ורות אחיות היו ובנות מלך מואב היו (ילקו"ש שמואל א'). נתגדלו ונתרגלו בחיי תענוגים כדרך נסיכות בארמון מלך. משך עשרת שנות שבתה של משפחת אלימלך בשדות מואב, נתדלדלה משפחה חשובה זו, והקב"ה פרע מאלימלך על מה שעשה – "וימת אלימלך", ולבסוף "וימותו גם שניהם". ובנתיים "פקד ה' לעמו לתת להם לחם" ונעמי אשת אלימלך חוזרת למולדתה.
כאן מתגלית ונחשפת פרשה מחרידה בנפש האדם. – ערפה ורות סבלו כה רבות ואעפ"כ לא פגעו היסורין ברוחן, ודבקו גם עתה בבית אלימלך, ובמקום לחזור לאביהן המלך במואב לחיי תענוגות והוללות, נמשכו ללכת לארץ יהודה עם נעמי. "ותלכנה" – יחפות ללא נעלים לרגליהן, ועם כל זאת הרי הן עוסקות בדרך בדברי תורה: למדו בהלכות גרים (רות רבה ב' כ"א).
שלש פעמים אומרת נעמי לערפה ולרות – "לכנה, שבנה בנותי אשה לבית אמה". – מקום שם חיי תענוגות נועדו לכן. ושתיהן עונות בבכי גדול – "לא כי אתך נשוב לעמך". – לעניות ולסבל ובלבד ל"עמך". "ותשנה קולן ותבכינה עוד" – אומרים חז"ל ותשאנה כתוב חסר "א", מפני שכבר תש כוחן מבכיות.
לכאורה לא נראה וניכר שום הבדל בין בכיתה של רות לשל ערפה, שהרי הכתוב אומר: "ותשאנה קולן ותבכינה". חושבים היינו שוב את שתיהן צדקניות אוהבות ה' בנאמנות ובמסירות נפש. נכון באמת, שתיהן אמנם בכו אך היה חסר משהוא בבכייתה של ערפה שגרם לה להיות מרוחקת.
וזה משום – "ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה". כך מעיד הכתוב על רות. אכן, ההתאמצות הזאת, המאמץ האחרון, עוד קצת – חסרו אצל ערפה. זה החסרון הקטן, אשר גנוז בנבכי הנפש והלב ואינו גלוי לעיני כל – גרם ל"ותשק ערפה לחמותה" – הפכה עורף וחזרה לבית אמה והתוצאות היו שמיד נתחברה לכנופיות גויים וערלים ונתערבה כאחד מהם (רות רבה ב' ט').
עגלון אבי ערפה ורות זכה לגמול גדול בזה שקם לכבד את ה'. "אמר לו ה', אתה עמדת מכסאך בשביל כבודי, הריני מעמיד ממך בן יושב על כסאי, שנאמר: "וישב שלמה על כסא ה' למלך". וגם ערפה, בזה שהלכה ארבעים פסיעות אחרי נעמי ובכתה – זכתה לשכר. שכתה שיצאו ממנה ארבעה גיבורים.
אמר ר' יצחק כתוב "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" – יבואו בני נשוקה ויפלו בידי בני הדבוקה דכתיב: את ארבעת אלה ילד להרפה בגת ויפלו ביד דוד.
על מעשה זה של רות שדבקה בנעמי ועשתה את המאמץ הנואש זכתה שלא תצא מן העולם עד שתראה את מלכות שלמה בן בנו של בנה. וכן הוא אומר: "וישם כסא לאם המלך" – זו רות המואביה שהיתה אמה של מלכות.
ולמה קוראין רות ביום מתן תורה?! – ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורים ועוני. כפי שעשתה זאת אמה של מלכות שלמדה הלכות גרים תוך כדי הליכה יחפה ורעבה.
ראוי אם כן שנביט ב"התאמצותה" של רות שיכלה לחזור לבית אביה ולחיות חיי תענוגות, ובכל אופן העדיפה להצטרף לעם היהודי בסבל ועוני ובלבלד שתדבק בעם שיש לו תורת חיים. ראוי שנאמץ לעצמינו את ה"מאמץ" של "אמה של מלכות", ונזכה גם אנו ע"י עמל תורה לכל מה שר' מאיר מציין במשנה: "נקרא רע, אהוב... ונהנהין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה... ונותנת לו מלכות וממשלה...- וזוכה לדברים הרבה".